השדים המיובשים

תואר האליפות האחרון שבו זכתה מנצ'סטר יונייטד בלי אלכס פרגוסון על הקווים היה לפני יותר מ-46 שנים. המשפט הזה לא כתוב בשום מקום בחדר ההלבשה של "השדים האדומים", ודאי שלא בפרסום רשמי מטעם המועדון, ואפילו לא בפוסטים שמעלים אוהדיה המודאגים של אלופת אנגליה ברשתות החברתיות. אבל בתת-מודע של כל מי שקשור למועדון, הוא תקוע כמו נגיף שמאיים להתפרץ.

הודעת הפרישה של המנג'ר המעוטר עברה בשקט יחסי, אולי כי פרגוסון מיהר לסמן את היורש שלו: דייויד מויס, האיש שמעולם לא זכה בתואר, והתכונה הכי מלהיבה שנתגלתה בו עד עכשיו היא יציבות. מי שהמשפט האחרון נשמע לו כמו ביקורת, לא מכיר את המערכת ביונייטד. יציבות באולד טראפורד אינה רק משאלת לב, היא דרך חיים ממש: הקבוצה לא מתפרעת בשוק ההעברות, הכוכבים החדשים מקבלים את דקות המשחק שלהם במשורה, עד שיבשילו, ואף שחקן אינו עומד מעל לקבוצה. לכאורה מויס היה אמור להבטיח את היציבות הזאת. אולי הוא עוד יעשה זאת, אבל בפועל נדמה כי רק עכשיו מתחילים לעכל ביונייטד את גודל האובדן.

***

האובדן אינו מקצועי, אלא מנהיגותי: ב-20 השנים האחרונות נהנה סר אלכס ממעמד ששום איש מקצוע בכדורגל האנגלי לא נהנה ממנו. אפילו הנשכנים שבכתבי הספורט לא העזו לפצות פה כשהמנג'ר נכנס לחדר. פרסומים שליליים על יונייטד הושתקו במהירות שאינה מאפיינת את הצהובונים (שאינם עושים הנחות אפילו למשפחת המלוכה). בתחילה היה נדמה שמויס, מכוח האינרציה, זוכה גם הוא ליחס שיאפשר לו להתרכז בכדורגל בלבד. אלא שזה נגמר עם הגמגום הראשון שלו בשוק ההעברות. העיתונאים הריחו דם, ופתאום החלו לדלוף החוצה סיפורים מחדר ההלבשה: הרצון של וויין רוני לעזוב אמנם היה בכותרות תמיד, אבל פתאום התחילו לצטט טוויטים שהעלו שחקנים נרגנים. אצל "פרגי", שחקן שמתבטא בנושא רגיש בטוויטר, היה צריך להירשם לסיור המודרך כדי לראות מקרוב את הדשא של אולד טראפורד, אבל מויס אינו פרגי.

ועדיין, לכולם היה ברור שזה יהיה הקיץ של יונייטד בשוק ההעברות: גם כי המאמן החדש זקוק לחיזוק של כמה שמות גדולים, וגם לצרכי שיווק. הרי אין זה סוד שבשנים האחרונות, על-אף שהיתה תמיד במאבק על תואר האליפות והצליחה להגיע לעיתים גם לשלבים הגבוהים של ליגת האלופות, התקשו במנצ'סטר יונייטד למלא את אולד טראפורד. אמנם מדובר בקושי שהוא עדיין החלום הרטוב של כמעט כל קבוצה אחרת: המנויים והכרטיסים נמכרו לבסוף דרך מועדוני האוהדים ברחבי העולם, אבל עדיין, ביונייטד נאלצו לעבוד קשה כדי למלא את האצטדיון.

לא רק מראה של יציעים ריקים היה אמור להלך אימים על משפחת גלייזר, הבעלים האמריקאים של המועדון, אלא גם יציעים מלאים: המחאה הצהובה-ירוקה נגדם, שסחפה כמעט את כל אולד טראפורד, דעכה כמעט בין-לילה, או ליתר דיוק בלילה שבו התייצב סר אלכס מול המצלמות והודיע שאין שחקן שדרש ולא קיבל. אם יונייטד הייתה מתרסקת על כר הדשא, אפשר שאפילו האשראי של המנג'ר האהוב היה נגמר בשלב כלשהו, אבל יונייטד, למרות כדורגל משעמם, הצליחה לזכות באליפויות בקצב של כמעט שני תארי אליפות על כל שלוש עונות מאז נוסדה הפרמיירליג במתכונת הנוכחית שלה (13 מ-21!). ולפיכך, מי יעז להזכיר למנג'ר שמאז ימי רונאלדו העליזים, אין לקבוצה קישור?

והיה עוד עניין שהרגיע את האוהדים: מחיר השוק הגבוה של יונייטד (2.81 מיליארד דולר, לפי וול סטריט), שנחשב לתעודת הביטוח של הגלייזרים. מכירת המועדון עשויה להניב להם רווח נאה, והנפקת המניות שלו (כפי שהוכח רק בעונה שעברה), היא מקור נפלא לגיוס מזומנים. בתוך כך, הקבוצה רושמת רווחים תפעוליים נאים, ומדווחת על צמצום מאסיבי בחובות הגדולים שלה, זכר להשתלטות הממונפת של הגלייזרים על המועדון באמצע העשור הקודם. כך שהכסף לרכש קיים, ובלי נוכחות ממשית בשלבים הגבוהים של ליגת האלופות, שווי המועדון שכל כך חשוב לגלייזרים היה נשחק. ולשם שמירתו, הם כמובן נדרשים בדחיפות לרכוש כמה שחקנים יקרים.

בפועל, בינתיים לא נחת באולד טראפורד שום דבר. קשה לדעת אם מדובר שוב בתוכניות ההטעיה המפורסמות של הגלייזרים לפיהן עושים רעש גדול סביב שמות גדולים, אך ללא תכלית אמיתית (ע"ע ווסלי סניידר, גיבור של יותר מעונת מלפפונים אחת באולד טראפורד). או שאולי הם נכנסו למשחק בנפש חפצה, רק כדי לגלות שהכללים השתנו: שבעידן האוליגרכים והשייח'ים, אפילו 30-40 מיליון אירו, כבר לא מספיקים כדי להחתים כוכב, בוודאי כשאותו כוכב יודע שעל הקווים כבר לא עומד האיש שהפך את רונאלדו ורוני מ"ראובן עובד בפוטנציה" לכוכבי על.

הכישלון של יונייטד בשוק ההעברות (עד כה כמובן, יש לזכור שחלון ההעברות נמשך עוד כשבועיים) הוא מהדהד: זה התחיל עם שמועות (שעדיין לא תמו סופית) על חזרה של כריסטיאנו רונאלדו הביתה בתיווך הספונסרים נייקי ושברולט. אלא שבינתיים רונאלדו נשאר במדריד. השם הגדול הבא היה ססק פברגאס. כאן גם הוגשה הצעה רשמית של 30 מיליון אירו, אבל הכאוס באותם ימים בברצלונה, בין שני מאמנים, גרם ל"עוצר יציאות" עד שיתבהרו העניינים, והעסקה נפלה. עוד שם מברצלונה היה טיאגו אלקנטרה, כוכב הנבחרת הצעירה של ספרד, שהעדיף לבסוף לחבור לפפ גווארדיולה בבאיירן מינכן. אפילו לסאגת גארת בייל נקשר שמה של היונייטד: השבוע פרסם ה"אינדיפנדנט" ידיעה לפיה מנצ'סטר יונייטד השוותה את ההצעה של ריאל מדריד על סך 120 מיליון אירו עבור הכוכב הוולשי, והסכימה לצרף לה גם את צ'יצ'אריטו כבונוס. רק שעם כל הכבוד לפוטנציאל המסחרי של בייל, סכומים שכאלה הם מחוץ להישג ידה של יונייטד.

אפשר להבין איך יונייטד נכשלת בהבאת שחקנים מברצלונה או מריאל מדריד, אבל מה עם אברטון? קבוצתו הקודמת של מויס והאחות הענייה של ליברפול, לא בדיוק עיר אירופית תוססת עם כדורגל טוב, מזג אוויר נאה, מסעדות מעולות ונשים יפות (פרמטרים שעלולים להרחיק כוכבים צעירים מצפון-מערב אנגליה). בינתיים לפחות, אפילו שני שמות צנועים יותר, שנראו כרכש בטוח אחרי המעבר של מויס מגודיסון פארק לאולד טראפורד, כמו הקשר הבלגי המצוין מרואן פלאייני ומגן נבחרת אנגליה לייטון ביינס, נשארים בינתיים באברטון.

***

אז מה קורה כאן? תוהים האוהדים, מנצ'סטר יונייטד הגדולה לא מסוגלת להתחרות אפילו בקבוצות מרכז טבלה באנגליה? זאת כבר השפלה אמיתית.

מצב העניינים הזה גרם למויס להתייצב מול המצלמות ולעשות את מה שקודמו בתפקיד לא היה עושה לעולם: להתחייב על שתי החתמות "גדולות" (להגדרתו) עד לתום חלון ההעברות. הבעיה של יונייטד היא שאפילו אם פיו ליבו של מויס שווים, הקבוצה נראית כרגע כמי שתתקשה לתת פייט לצ'לסי ולמנצ'סטר סיטי המשתדרגות, אולי אפילו להיתקל בבעיות כבר במשחק הפתיחה בשבת מול סוונזי. הוסיפו לזה הגרלה שמזמנת ליונייטד מפגשים במחזורי הפתיחה עם צ'לסי וליברפול - ויש כבר מי שמהמרים שעוד בספטמבר יקבל פרגי קריאה דחופה לחזור אל הקווים.

גם אם מדובר בספקולציה מרחיקת לכת, הרי שמה שברור הוא שמנצ'סטר יונייטד, לראשונה בעידן הפרמיירליג באנגליה, הולכת אל הלא נודע, והיא עושה זאת כשזיכרון עמום של 27 שנים ללא תואר אליפות (ארוך יותר אפילו מ"הפגרה" של ליברפול), נמצא בירכתי התודעה של כל מי שקשור למועדון.