חילוף חומרים: אמנים נוקטים עמדה נגד הסדר הקיים והאחיד

המבקרים בביאנלה לאמנות בוונציה, המוצגת בימים אלה (עד סוף נובמבר), ימצאו לצד יצירות של אמנים חשובים, גם עבודות מסורתיות, שטיחים, פסלוני חרס, בובות סמרטוט וחפצים מגולפים, של יוצרים כמעט אנונימיים. האוצר, מסימיליאנו ג'וני, ניסה לערער על ההיררכיה הנהוגה בעולם האמנות האליטיסטי, ולהדגיש את ערכם ותרומתם של יוצרים "אאוטסיידרים", שאינם נחשבים לאמנים מן המניין, למאגר האדיר של יידע ואסתטיקה בתרבות העולמית.

ג'וני אינו בודד במערכה לטשטוש הגבולות וסולמות הערך המקובלים. כך, במוזיאון תל-אביב לאמנות מוצגות כעת שלוש תערוכות עיצוב, וזהו כבר הגל השני בתחום זה, אחרי תקופת יובש ממושכת. התערוכה של המעצב רון גלעד נראית יותר כתערוכת אמנות. השתיים האחרות, של גלי כנעני ושל מיה מוצ'בסקי פרנס, זוכות "פרס אנדי לאומנות עכשווית", מגיעות מתחום הטקסטיל והקרמיקה בהתאמה.

במקביל, ניתן לפגוש יצירות של אמנים ומעצבים בולטים לצד אומני קרמיקה, בביאנלה הישראלית לקרמיקה שנפתחה לאחרונה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. גם כאן, כמו בוונציה, בחרה האוצרת ענת גטניו לעסוק בנושא ולא בתואר הפורמלי של היוצרים.

זיכרון חומרים

"יש איזו הילה מסורתית סביב הקרמיקה, שהיא כביכול מאוד מוגבלת לקראפט והיא לא יכולה להיות קונספטואלית כמו אמנות. אבל באתי מתפיסת העולם של אמנות וניסחתי קול קורא ליוצרים שיש להם נגיעה לחומר הקרמי. אני מציגה גוף עבודות לכל אמן, כך שכל אחד מנסח משפט, מציג מיקרוקוסמוס - ולא רק עבודה. העיסוק הוא בנושא וברעיון, לא משנה לי אם האמן בא מצד זה או אחר, מהאמנות או מהקרמיקה השימושית", אומרת גטניו.

הנושא שבחרה, "חומר זוכר", עוסק בזיכרון תרבות וייצוגיו בחומרים ובטכניקות מעולם הקרמיקה. "כיום אין צורך לעשות הבחנה חדה. בבחירות שלי כאוצרת לא שמתי לי כותרת של ביטול הגבולות וההיררכיה אלא פתחתי את הביאנלה לכל הכיוונים ובפועל יצרתי מצב של ריבוי שפות, פרשנויות וייצוגים".

"יש כאן פרשנויות שונות ומגוונות למושג 'זיכרון תרבות'. בין עבר להווה, בין תרבות מקומית למערבית, בין תרבות חומר מסורתית לעכשווית, בין מלאכת כפיים לייצור תעשייתי, וגם בין פרטי לקולקטיבי ובין המקומי לגלובלי".

דוגמה טובה לעבודה קונספטואלית היא יצירתה של עירית אבא, אמנית קרמיקה מהמובילות בתחומה. בביאנלה היא מציגה ויטרינה ובה מזכרות מבית ילדותה, מעורבות בשברים ובעבודות שיצרה בתקופות שונות. חיימי פניכל, אמן העובד בבטון, מציג כלים שנערמו כמוצרים חד-פעמיים. בתהליך של יציקה ושיוף בכלים עדינים הוא משיג את הניגוד המרשים בין החומר הגס לבין המראה השברירי. ענת נגב עיצבה כלים בתוכנת מחשב ויצקה אותם בפלסטיק, אולם הכלים שלה, מהעידן הדיגיטלי מבוססים על דוגמאות נבטיות עתיקות. אמנית הקרמיקה ג'קרנדה קורי מציגה מיצב קונספטואלי, מעין מזבח הינדי, וביומיום היא יוצרת כדי ענק פיסוליים ומרשימים. לעומתה, ערן גל אור פועל בכלים של עיצוב עכשווי, ומייצר כלי קרמיקה בהדפסת תלת-ממד.

גטניו: "שמעתי מהרבה מעצבים על הרצון לחזור לסטודיו הידני ולייצור הפרטני. זו יציאה של בודדים כנגד עליונות הכוח והשליטה של התאגידים, והקראפט הוא אחד מהפנים של העניין הזה. כמו שבסוף המאה ה-19 תנועת ה'ארטס אנד קרפטס' ייצגה תגובת נגד למהפכה התעשייתית, הרי שגם היום אני חושבת שיש בתופעה הזו עניין פוליטי.

"תהליכי הגלובליזציה וההאחדה יצרו איזשהו צורך לחזור למצב של זהות אישית ולוקאלית. לא רק במובן הרומנטי, של לחזור לעץ ולאובניים, למרות שיש גם מזה - יש אנשים שעוזבים את ההייטק והולכים לעבודת כפיים. אבל אני חושבת שזה מייצג משהו מאוד עמוק".

אמנית הקרמיקה רינה פלג מציגה בביאנלה נול ועליו סלילי חוטים עשויים בקרמיקה בעבודת יד. במקביל היא מציגה תערוכת יחיד בבית בנימיני, המרכז הישראלי לקרמיקה, ובה עבודות פיסול שבהן היא משלבת הדפסי קומיקס. הקריירה האמנותית של פלג נבטה ב"משכית" של שנות ה-70, כאשר הוזמנה להציג יצירה ישראלית בתערוכה בניו-יורק. היא נשארה בניו-יורק, למדה אמנות ובחרה בקרמיקה כחומר שלה. במהלך השנים נדד מרכז הכובד של יצירתה בין כלים שימושיים ופיסול אמנותי.

טקסט פוליטי

ערן ארליך, שיעמוד מהשנה בראש המחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, רואה את עליית כוחו של הקראפט כחלק ממגמות כלכליות וחברתיות בעולם, וגם בארץ. "לקראפט יש כוח לבוא ולומר דברים משמעותיים שמעבר ליידע הטכני, הוא מציע אלטרנטיבה לכוחות הייצור ועושה זאת באופן לא מילולי ולא תיאורטי. אני מאמין מאוד גדול ביידע של ה-doing", אומר ארליך.

"הבחירה בסטודיו קטן שמייצר את תוצרתו היא גם ייצוג של עמדה פוליטית, כנגד התרבות של הייצור ההמוני וכנגד התפקיד של המעצב בתעשייה - גם אם הוא בעמדת השפעה בכירה - כבורג קטן במערכת. יש לכך קשר גם למציאות בשוק העבודה, כשיוצרים רבים ממחלקות העיצוב לא מוצאים את מקומם בתעשייה, ועובדים בסדרות קטנות וברציונל של קראפט, גם אם הם לא קוראים לזה כך".

השינויים בשוק מתרחשים במקביל ובשילוב עם שינויים בטבעם של העובדים בני הדור החדש. "אם בדור ההורים שלנו, חיפשו משרה עם ביטחון, כיום המערכת מאוד מניפולטיבית ומושפעת מגורמי כוח כלכליים לא יציבים. היום אנחנו עושים ג'גלינג בין כל מיני תחומי עשייה - עבודה בסטודיו משולבת בהוראה ועבודה על פרויקטים. אנשים שיודעים לשחק כך ולתפקד בין הדברים - נוצר להם שוק. אם אדם מתעקש לעשות רק דבר אחד הוא עלול שלא להצליח".

הגלובליזציה דווקא פתחה והרחיבה את הטווח שבו יכולים לפעול אנשים יצירתיים. מה שהיה מוגבל בעבר לשוק מקומי קטן, ניתן היום להציג בתפוצה עולמית בן לילה. "אני חושב שהצעירים כיום לוקחים את עתידם בידיהם ובונים משהו שמתאים לאנרגיות וליכולות האישיות שלהם. יש לכך קשר הדוק לפלטפורמות שמציע האינטרנט והרשתות החברתיות. יוצר אלמוני יכול להגיע למיליוני אנשים מבלי להיות תלוי בתאגידים ובמתווכים", אומר ארליך.

מעשה מקלעת

את ערכו האמנותי של הקראפט זיהתה גם חנה קומן, האוצרת ובעלת גלריה צדיק ביפו. רוב הזמן מציגה הגלריה אמנות פלסטית, ואילו ביום שישי השבוע תיפתח בה לראשונה תערוכת יחיד של אמן הקליעה הרצל אוסטר. קומן מגדירה אותה "תערוכת מלאכה".

"הרצל הוא לא רק קולע ומעצב הוא גם ממציא", היא מספרת. "הוא המציא את הקליעה בסנסנים - ענפי הפרי של עץ התמר, כשהתארח לפני 25 שנה בעונת הגדיד במטע תמרים של חבריו. בארץ אמנם אין מסורות של קליעה אבל אוסטר עובד עם קבוצות של קולעות בכפרים ערביים ומלמד את מלאכתו. בחו"ל הוא מוזמן להציג ומלמד קולעים בגרמניה, בספרד ובצרפת לקלוע בחומר הזה.

"אני חושבת שמלאכה בדרגה הזו של המצאה היא אמנות. אני מאוד אוהבת את מוזיאון ישראל בירושלים. שם, בדרך לראות אמנות מודרנית, עוברים דרך אולמות של פולקלור. לי אישית יש איזו משיכה לאולמות האלה, שיוצאים מההקשר ההיסטורי והשימושי שלהם הם הופכים בעיניי לאמנות", קושרת קומן בין התחומים.

חוצות היוצר

מלאכות אמנותיות של 200 יוצרים ישראלים ושל אמנים מעוד 40 מדינות מוצגות עד סוף השבוע ביריד חוצות היוצר - ראשון ירידי האמנים בארץ, שהוקם לפני 38 שנה. "מיד אחרי מלחמת ששת הימים הוקם מתחם 'חוצות היוצר' ובו סדנאות אמנים בירושלים", מספרת שרה מלכה, המפיקה והמנהלת האמנותית של היריד, המלווה אותו מראשית דרכו ועד היום.

"הרעיון של ראש העיר, טדי קולק, היה ליצור מרחב תרבותי שנפרס בין חוצות היוצר, ימין משה, תיאטרון ירושלים ועוד אתרים בעיר. כעבור מספר שנים הוחלט לפתוח יריד בקיץ, כדי לעודד מפגש של הקהל עם אמני הסדנאות ואמנים אורחים. בהתחלה הצגנו יותר יודאיקה ואמנות קלאסית, ציור ופיסול. עם השנים הלכנו יותר בכיוון של מלאכות יד, הדפסים, קרמיקה, אריגה ואומנויות שימושיות, כיום יש דגש על צעצועי, בגדים בייצור עצמי אמנותי ועוד חפצים".

בין הוותיקים במציגי היריד ניתן למצוא את אהרון שחר ממושב צפרירים עם מותג הסטודיו "קקדו", המציג בחוצות היוצר למעלה מ-30 שנה וכמותו גם דניאלה בייר, המייצרת מסגרות משקפים וחרוזים בעבודת יד. "בתחילת שנות ה-80 הפך היריד לבינלאומי, הגרעין הראשוני של המדינות שאירחנו היו ארה"ב, בריה"מ וברזיל - כעשרה אמנים במשלחת רשמית מכל מדינה. עם השנים גדלנו והצטרפו אמנים ממקומות מעניינים מאוד: סין משתתפת כבר 18 שנה עם נציגים של ארגון האמנים מבייג'ינג. יש אמנים מהפיליפינים ומדרום אמריקה וממדינות חבר העמים לשעבר, שיצאו מהמסגרת ומאוד מנסות כיום לשמור על הזהות האתנית שלהן כמקור כוח וגאווה לאומית. המגמה של האמנות הבינלאומית כיום היא לעודד ולחזור לערכים המקומיים - כדי להדגיש את הזהויות העממיות", מסכמת מלכה.

לדבריה, אחרי שנות האינתיפאדה והפיגועים, הביקוש בשנים האחרונות גובר. "יש ביקוש גדול גם בחלק הישראלי וגם בבינלאומי. בחלק הישראלי יש דגש על מיחזור, סריגה של תכשיטים, בגדי ילדים בעיצוב ותפירה ייחודית. כאשר חומר הגלם אינו יקר ובדגש על עשייה עצמית - המוצרים לא יקרים מדי. האמנים נלחמים על כל ביתן וחוזרים שנה אחר שנה - כך שאפשר להניח שזה משתלם גם כלכלית".