ואף על-פי כן - יש עתיד!

בגשם השוטף של הבטחות שהופרו, חצאי אמיתות ונטל כלכלי מכביד והולך, כשכולנו מסתובבים כמו שנאוצר ספוג מים שסילקו לו את קערת האוכל מתחת לאף, מושיט לנו שר החינוך, שי פירון, יד מלטפת, בדמות ביטל מבחני המיצ"ב ונותן תקווה שבכל זאת יש עתיד.

ביטול בחינות המיצ"ב הוא הפעם הראשונה שבממשלה הזו מישהו מסתכל על העתיד ולא על רק על מרחק של 5 סנטימטרים מאפו, תוך כיבוי שריפות. לא רק שפירון מסתכל קדימה, הוא מעביר מסר אמיץ, ערכי וחינוכי, לפיו התחרות אינה מהות הכול, המבחנים אינם מהות החינוך, ותחרותיות אינה ערך ראשון במעלה.

בעולם שכולו תחרות מתמדת, והשוואות כרונית, עולה שבו נהגים ברמזור מסתכלים למי יש אוטו יותר גדול, ילדים בודקים מי נועל מותג שווה יותר, והוריהם צמודים לתוכניות ריאליטי שמדיחות חלשים ומכריזות על מנצחים, אומר משרד החינוך משהו מאוד לא טרוויאלי. הוא מרשה לעצמו לקחת פסק-זמן מהמרוץ המטורף הזה, מהדירוגים של איזה בית-ספר טוב יותר וכמה איזו ישוב אחוז מסיימי הבגרות הגבוה ביותר ובאיזה ציון, כדי לחשוב אם יש בכלל מקום להשוואות האלה.

השוואות, מעצם מהותן, שואפות להומוגניות משטיחה ומסוכנת. כל אחד מאיתנו הוא אישיות בני עצמה, עם חולשות וחוזקות, ואנחנו לא באמת רוצים להיות מאסה של יצורים שאבלוניים, אלא אינבדואלים בעלי איכויות שונות. ולכן, הניסיון לייצר אחידות באמצעות מבחנים כאלה, חוטאת קודם כל, לילדים כבני אנוש.

אין דומה ילד באופקים, לילד בסביון, ילדה באשדוד לחברתה במג'דל שאמס, ילד כפרי, לעירוני, מהגר ליליד המקום. גם הניסיון של ה-OECD לייצר אחידות בידע, עם השוואות בין מדינות, מופרך. האם באמת ניתן להשוות את הילדים מפינלנד ולילדי ישראל? איראנים לאמריקאים? האם היכולות שלהם אינן נגזרת של מצב בטחוני, כלכלי, הרכב התא המשפחתי, אקלים, ועוד אינספור פרמטרים אחרים שצריכים להילקח בחשבון לפני שמפרסמים מין רשימה סכמטית כמו "טבלת ההישגים במתימטיקה"?

זה בדיוק כמו שפעם היו מודדים את האינטליגנציה בעזרת מבחני האיי.קיו, כמדד בלעדי כדי לקבוע אם לאדם יש יכולות מעל הממוצע. בינתיים נכנסו עוד כמה מדדים שנותנים תמונה מלאה ועמוקה יותר על כלל היכולות של האדם, ביניהם מבחני האי.קיו, מבחני האינטליגנציה הרגשית, שהתברר שחשיבותם רבה לא פחות.

יכול להיות שבתום השנה הזאת ואחרי שיוגשו מסקנות הוועדה שתתמנה לבחינת הצורך במבחני המיצ"ב וחלופות אחרות במקומם, יחליט השר פירון שכדי להשתלב בתרבות התחרותית של ה - OECD, אין לנו ברירה אלא לקבל עלינו את דין הפרסום השנתי של תוצאות המבחנים בתום כל שנה, כאילו היה מדובר בתחרות יופי או בהטלת שתן בשירותי הגברים.

אבל המסר שהוא מעביר בעצם פסק-הזמן הזה, שמותר לעצור לרגע, לחשוב, לבדוק אם המרוץ הזה להיות הכי טוב ביחס לאחרים הוא הכרחי, הוא מסר עמוק וחזק של תקווה, שיש עתיד לילדנו, למדינה, למפלגה שבאה לשנות אותו כשנבחרה לכנסת. כמו שזה נראה שם כרגע לפחות, כנראה שיש עתיד ורוד גם לפירון עצמו.

אז הקשיבו הקשיבו, כל השנאוצרים: אולי אין לנו שר אוצר מי יודע מה, אבל יש לנו שר חינוך. והגידו לי בעצמכם - מה באמת, יותר חשוב?