משכילים את עצמם לדעת

יש אנשים שמאמינים שככל שיהיו יותר משכילים יגדל היתרון שלהם בעולם העבודה. הם טועים.

יתרון בעולם העבודה קונים בעזרת תואר ראשון משובח, במוסד אקדמי משובח (אוניברסיטה), שבעקבותיו חודרים לשוק בנקודה גבוהה יחסית לאחרים. דהיינו, מתקבלים לחברות הגדולות והממותגות, שהן המקפצה האמיתית בקריירה, מקצועית ותדמיתית.

מרגע שמסתיים התואר הראשון, שבהלכו רצוי מאד להתחיל עבודה בתחום (תפקיד סטודנטיאלי), המוקד עובר צריך לעבור באחת מהלימודים לעבודה. זהו, החיים הסטודנטיאליים נגמרו! רכשתם את כרטיס הכניסה לעולם העבודה, ומפה והלאה התפקיד של האקדמיה הופך להיות שולי בלבד, לשדרג אתכם קלות, ועל הדרך.

למה קלות? כי למעט מקצועות בהם תואר שני או שלישי הם חובה (פסיכולוגיה, רפואה וכו'), בכל המקצועות האחרים ניסיון תעסוקתי שווה הרבה יותר מיותר השכלה ולכן מספיק להשקיע בה בהתאם. המגזר העסקי מעדיף קטגורית בעלי מקצוע עם ניסיון עשיר יותר בתחום עיסוקם (מגובה בהצלחות מוכחות), על פני אנשים עם עוד תואר שלכבודו הם הכניסו את הקריירה שלהם להקפאה, בדמות תפקידים חלקיים ו/או "קטנים" בחברות זניחות. תוסיפו לזה שבמקרים רבים הקריירה הוקפאה לטובת תארים במוסדות אקדמיים נחשבים פחות (מכללות) ושכרם יצא בהפסדם ביג טיים!

אספני התארים

המקרים הקשים באמת הם אותם אנשים שאוספים תארים במקום לעבוד ולבנות קריירה שתבטיח להם פרנסה בכבוד. חלק עושים זאת משום שהם טועים לחשוב שיותר השכלה = יותר הצלחה בקריירה, אחרים משום שהם מסרבים להתבגר ומושכים כמה שיותר את ימי בית-הספר. בשני המקרים המחיר גבוה.

הקבוצה הזו נחלקת 3 תת קבוצות עיקריות: קבוצה הראשונה, אוספי תארים "פרקטיים" (תואר ראשון ושני בכלכלה ומנהל עסקים + תואר ראשון ושני במשפטים) שרכישתם נמשכת שנים רבות ולכן מקצרת מאד את הקריירה (תפקיד ראשון משמעותי בגיל מאוחר), על כל המשתמע מכך מקצועית וכלכלית. הקבוצה השנייה, אנשים שלומדים לדוקטורט כשבמהלך השנים (לעיתים עד גיל 35 פלוס מינוס) הם עובדים בעבודות מזדמנות, ורק עם קבלת הדוקטורט מגלים שהקריירה ברחה להם, ואיתה כושר הפרנסה.

הקבוצה השלישית היא הקשה במיוחד, אנשים שלימודים עבורם זו מטרה בפני עצמה, סטודנטים נצחיים שיכולים להרשות לעצמם את הלוקסוס הזה (אוסף תארים לא בהכרח קשורים אחד לשני - פילוסופיה, מדע המדינה, תקשורת, ייעוץ ארגוני, לימודי מזרח אסיה), עד שהם כבר לא יכולים. בשלב זה כבר מאוחר מידי והם מוצאים עצמם בתפקידים סטודנטיאליים כל החיים.

תואר שני יתרון

אז מה, לא ללמוד תואר שני? ללמוד אבל בשכל, כמו שעשו את זה פעם. למדו תואר שני תובעני (מכללות לא היו), ובמקביל קרעו את ה - - ת בעבודה. תאמינו לי שאם רוצים אפשר. רק לאחרונה פגשתי שני אנשי הייטק בכירים בעלי תואר דוקטור שלא קשור לתחום עיסוקם, מה שלא הפריע להם לבנות קריירה מפוארת ומגמלת.

נכון זה קשה, אפילו קשה מאד, אבל אין ברירה, אין קיצורי דרך. אם אתם רוצים שהתואר השני יועיל לקריירה שלכם, תעשו את זה כמו שצריך. קודם כל תנו עדיפות לקריירה, תרכשו כמה שיותר ניסיון מקצועי או ניהולי בחברות רציניות שעובדות בסטנדרטים גבוהים / בינלאומיים, חברות שישביחו את ערך השוק שלכם הרבה יותר מעוד תואר, במיוחד כשהוא לא הכרחי (תואר שני יתרון).

במקביל תלמדו במוסד לא פחות איכותי מזה בו רכשתם את התואר הראשון, מקסימום ייקח לכם עוד שנה. תזכרו, לא מספיק שיהיה כתוב MBA בקורות חיים שלכם, התואר גם צריך להיות בעל ערך בעיני השוק.

ואם אתם לא בטוחים בדברים, יש לי הצעה פרקטית. לפני שאתם נרשמים לעוד תואר (כי בקמפיין הבטיחו להם שזה מה שיקפיץ את הקריירה שלכם לשמים) תכתבו בקורות החיים שכבר סיימתם ללמוד את התואר הזה בהצטיינות. אחרי הצעת העבודה השנייה שתקבלו בזכותו, סרבו להצעות בנימוס, ורוצו להירשם.

הכותבת היא יועצת לניהול קריירה. לתגובות: orna@rudi-cm.com