הבלגן כשיטה

כשקשה להסתדר, הבלגן הוא מפלטו של המבולגן - היטיב לתאר היום גורם בכיר בתעשייה את התפתחות המשבר במפעל נגב טקסטיל בשדרות. זה התחיל בדרישה לקבלת מענק מהמדינה, לא בלי השראה מהאופן שבו ממשלת ישראל נרתמה וסייעה למפעלים אחרים שנקלעו למשבר ואיימו לפטר עובדים: זה כבר קרה בפרי הגליל שבחצור הגלילית בתחילת 2012, זה קרה בסוף אותה שנה גם בפניציה שבנצרת עילית.

במשבר האחרון בשדרות, משרד הכלכלה הוא כבר לא משרד התמ"ת שהוביל את הפתרונות לפרי הגליל ולפניציה. שם שמעו את האיומים של הבעלים על הורדת השלטר, הפסקת הייצור ופיטורים של עשרות עובדים, והחליטו להגיב בשריר משלהם: אתם תיסגרו את המפעל ואנחנו כבר נדאג ל-50 העובדים המפוטרים לעבודה חדשה.

במשרד הכלכלה התכוונו ללכת רחוק עם הגישה הזאת, ואגב, עד עצם הרגע הזה לא בטוח שחלה נסיגה בעמדתו: כן להלוואת גישור של חצי מהסכום שנגב טקסטיל מבקשת, אבל לא למענק. סבורים שם שהלוואת גישור תסייע למפעל עד שיחובר לרשת הגז הטבעי, וכשיהיה רווחי - יחזיר את הכסף ששייך לכולנו.

בינתיים, משרד הכלכלה קידם תוכנית לטיפול בעשרות העובדים במקרה שישלחו הביתה: שירות התעסוקה הפעיל את אנשיו, וסימן שלושה מפעלים שיהיו מוכנים לקלוט את המפוטרים: רב-בריח באשקלון; הארגז שפותח מפעל חדש בתימורים, שליד קריית מלאכי; ואלבטק בשדרות. מנהלי שירות התעסוקה כבר הציגו לאנשי נגב טקסטיל תוכנית מיוחדת שגיבשו עבור המפוטרים, שכוללת בנוסף להכשרות מקצועיות גם ייעוץ פסיכולוגי.

עכשיו, התפנית בעלילה בצורה של סיכום עקרוני מפתיע אך בלתי מחייב בין יו"ר ועדת העבודה והרווחה לבין שר האוצר מאפשרת לעשרות עובדי נגב טקסטיל לצאת לשבת שמחה בחוג משפחותיהם. למשרד הכלכלה זאת יכולה להיות חבלה רצינית בתהליך נחוץ לבניית אופי: ללמוד להגיד לא.

אגב, משרד הכלכלה יוכל לסגת בחודש הקרוב מסירובו למתן מענק למפעל, ולומר שהבעיה היא לא 50 עובדיו שיפוטרו, אלא ענף שמפרנס מאות עובדים שתלויים בו כמפעל עוגן, יחיד מסוגו בארץ שמספק למתפרות בדים צבועים.

ובשורה התחתונה, זה לא באמת משנה כיצד ייפתר המשבר במפעל הטקסטיל הדרומי: באין מדיניות סדורה, כללים וקווים אדומים - הספירה לאחור לקראת המשבר הבא, שיישא אופי דומה - החלה.