החדשים המומלצים במוזיקה הקלאסית

תמיד פולני

רסיטל שופן. פסנתר: דניאל ברנבוים. די.וי.די ACCENTUS

בשנת 2010, חגג עולם המוזיקה 200 שנה להולדת שופן, והשוק הוצף בהקלטות חדשות ליצירותיו. לא מזמן הגיע לארץ אחד מאלבומים אלו, בו מנגן דניאל ברנבוים רסיטל שכולו שופן. הרסיטל צולם מתוך קונצרט חי, שהתקיים בוורשה בפברואר 2010.

אחד היתרונות באלבום הוא הגיוון הרב שהוא מציע. מבוצעים בו הפנטזיה בפה מינור, נוקטורן (אופוס 27 מס' 2), סונטה (אופוס 35), ואלסים, פולונז, מזורקה ועוד. המבחר הזה מאפשר היכרות עם מבחר מהצורות שבהן הלחין שופן, ונע בין מוזיקה ריקודית וקלילה לבין יצירות כבדות ומעמיקות יותר.

מבחינת הביצוע - אין הפתעות. דניאל ברנבוים מנגן כשהוא שקוע כולו במוזיקה, בלי שום ניסיון לשדר חן בימתי או קלילות. מי שאוהב פסנתרנות רגשית ומעורבת עשוי לחשוב שהוא אפילו מעט נוקשה. מה שכן, ברנבוים מוכיח פה שוב את יכולתו המופלאה לנגינה חלומית בקטעים השקטים, יכולת שהיא רלוונטית מאוד במוזיקה של שופן. איכות הצילום וההקלטה מצוינת.

אמריקאי ברומא

לאונרד ברנשטיין מנצח על יצירות של דביוסי. די.וי.די C MAJOR

מבין המנצחים הגדולים של המאה ה-20, לאונרד ברנשטיין הוא ללא ספק אחד מאלו שבהם הכי מעניין לצפות. הניצוח שלו שידר חום אנושי נדיר והתלהבות מדבקת, שהייתה משכנעת במיוחד ביצירות מהתקופה הרומנטית.

למרבה הצער ברנשטיין נפטר בשנת 1990, בדיוק לפני שנכנסה טכנולוגיית הצילום המתקדמת. לכן, הקלטות הווידיאו שלו אינן מבריקות ומלאות צבע כמו ההקלטות הנעשות כיום. עם זאת, ההקלטות שעשה בסוף שנות ה-80 טובות בצורה משמעותית מאלו שנעשו בעשורים מוקדמים יותר. זהו גם היתרון היחסי של האלבום הזה, שצולם ביוני 1989.

האלבום צולם באקדמיה הלאומית "סנטה צ'צ'יליה" ברומא, וברנשטיין מנצח בו על התזמורת המצוינת שלה. הרפרטואר שנבחר הוא דווקא צרפתי, וכולו יצירות של דביסי לתזמורת: "אימאז'ים", "אחר הצהרים של הפאון" ו"הים".

ברנשטיין כבר היה חולה מאוד בזמן הקונצרט ברומא, אבל מפגין בו את כל התכונות הנדרשות לביצוע מוצלח של דביסי: היכולת להפיק מהתזמורת קשת עשירה של צבעים, התלהבות מתפרצת, וגמישות גדולה בכל מה שקשור לזרימה ולקצב. התוצאה היא אלבום יפה ומבוצע היטב, באיכות צילום שאמנם נופלת בהרבה מהמקובל היום אך טובה יותר מרוב הקלטות הווידיאו המוקדמות יותר של ברנשטיין.

ריגולטו בלאס-וגאס

ורדי - ריגולטו. הפקה של ה"מטרופוליטן אופרה" מניו-יורק. מנצח: מייקל מריאוטי. די.וי.די "דויטשה גרמופון"

האלבום הזה הוא דוגמה טובה לאחת הרעות החולות של זמננו - אופרות בביצוע מצוין אך בבימוי מופרך. הפעם מדובר ב"ריגולטו", האופרה האהובה של ורדי. במקור, האופרה עוסקת בטרגדיה של ריגולטו - ליצן החצר של דוכס רודף שמלות באיטליה של המאה ה-16. הפעם הועברה העלילה ללאס-וגאס של שנות ה-60, כמייצגת מודרנית של אווירת הדקדנס. הרעיון הזה מומחש דרך צבעים צעקניים ובימוי מוגזם, שאולי מקרב את העלילה לקהל הניו-יורקי אבל מאבד הרבה מהאותנטיות של העלילה המקורית. למרות הבימוי הבעייתי, ההפקה עדיין מומלצת. זאת בזכות "נבחרת חלומות" של סולנים, שחלקם הוא מהטובים שיש היום בעולם האופרה. את תפקיד ריגולטו ממלא זלקו לוצ'יץ' הנהדר, ג'ילדה היא דיאנה דמראו, והדוכס הפתייני הוא הפולני פיוטר בצאלה. ההפקה צולמה בפברואר השנה (2013), ואיכות הצילום מעולה.