המהפכה בעולם הערבי מיוצגת לראשונה בפופ המערבי

מהפכות במדינות ערב כבר נכנסו לשנתן השלישית, ומוזיקאי התרבות הפופולרית המערבית שותקים. בשנות ה-70, לשם השוואה, ג'ורג' האריסון שר והתרים למען בנגלדש, ולנון ומקרטני נלחמו למען האירים. בשנות ה-80 יו טו שרו על המאבק של תנועת סולידריות בפולין והם ושאר האמנים תומכי אמנסטי שרו כנגד עוולות משטרי הדיכוי נתמכי ארה"ב בדרום אמריקה. ושלל אמנים כתבו ושרו נגד האפרטהייד בדרום אפריקה. אז נכון, הרבה אמנים נרתמו לפני עשר שנים למחות כנגד המלחמה של גורג' בוש וטוני בלייר בעיראק, אבל הם לא ממש כתבו על זה שירים.

בהכללה, מאז פיגועי הטרור של ה-11 בספטמבר, תרבות הפופ על שלל גווניה בקושי טורחת להוציא את חוטמה מעכוזה. פעם מוזיקאי פופ ורוק סקרנים תרו אחר חידושים וריגושים והשראה גם מחוץ לעולם הראשון. לד זפלין, פול סיימון וטוקינג הדס, למשל, יצרו חלק מהעבודות הכי מופלאות שלהם עם אוזניים הכרויות לדרום ולמזרח, וגם תכנים משם חלחלו למילות השירים שלהם. מאז אותו ספטמבר של טרור, נדמה שאיש, במיוחד באמריקה, בכלל לא מעוניין במבט אל החוץ, אל העולם ביבשות האחרות שאולי שוטם את האמריקאים אבל שבהחלט יכול להוות גם חומר אנושי מצוין למחקר, השראה והזדהות.

להקות רוק, אמני אלקטרוניקה, ראפרים וכוכבניות פופ ממחזרים עצמם לדעת, באיזו בועה שבה צרכני הפופ, מכל הטעמים ומכל הגילאים, כבר כמעט ולא נחשפים לקולות ולתרבויות חדשים. אייקון הפופ היחיד שהצליח לחדור מהעולם השלישי או השני לעולם הראשון היה ונשאר בוב מארלי, והוא מנוח כבר יותר מ-30 שנה. אז נכון, בודדים כמו מאנו צ'או או מ.י.ה. פרצו את חומות הבדלנות בארה"ב והביאו תבלינים חדשים לסלט הפופ. אבל גם בארה"ב המשתנה דמוגרפית לטובת מיעוטים, וגם במדינות אירופה שבהן מתרבים המהגרים, הפופ, הרוק, ההיפ-הופ והדאנס הם משק סגור, מעלה גירה, מתנוון. וכן, "גנגנאם סטייל" של הדרום-קוריאני סיי הוא רק ההוכחה הניצחת לאופן שבו תרבות המערב אולי מרשה לעצמה שכפולים חיצוניים, אבל מתקשה מאוד לקבל תרבות אותנטית מבחוץ לתוכה פנימה.

ועל רקע האטימות הזו, המפגש עם שיר כמו Get Lost Bashar, "לך לעזאזל באשאר", מפוצץ את המוח ומזכיר את הכוח שפעם היה לאמירות רוק פוליטיות של הרולינג סטונס ב-1968, הקלאש ב-1980 ורייג' אגיינסט דה מאשין ב-1992. הוא מתחיל בדגימות של כרוז ושל המונים מתוך הפגנה, ואז נכנס זמר בערבית, וסביבם סימפולים, גיטרות חשמליות מטופלות לעילא, וגרוב סוחף. התחושה היא שאם אינך נמצא שם איתם בהפגנה, אתה חייב לצאת מהבית ולהצטרף. ומתי בפעם האחרונה שיר פופ עשה לכם את זה?

אולי לא פלא שלרצועה הזו אחראים בני מהגרים אסייתים שנפגשו לפני 20 שנה בבית ספר ללימוד מוזיקה בלונדון. זו בדיוק הייתה תקופת הגאות במתחים הבין-גזעיים בבירה האנגלית, ואז'יאן דאב פאונדיישן היו בין הראשונים שתרמו לצלילי התרבות הבריטית לא רק את צלילי המהגרים השחורים מאיי מרכז אמריקה, אלא גם את צלילי המהגרים החומים מאסיה.

התערובת שלהם כללה היפ-הופ ורוק, פאנק בפ"א רפויה וגם בדגושה, רגאיי ג'מייקני וראגא מהיבשת ההודית, דאנסהול ואלקטרוניקה, דאב ורוק. למרות שהיה להם אלבום שני מצליח ומהולל, ולמרות שכבשו מקום של כבוד בפסטיבלי מוזיקה, ואולי שלא במפתיע, "א.ד.פ." לא ממש חדרו לזרם המרכזי. לטעמי אלבומם הטרי הוא הטוב שלהם עד היום, וזה הישג נהדר, והלוואי שיעורר יותר אוזניים לכיוונם.

הוא נקרא על שם The Signal and the Noise: The Art and Science of Prediction, ספרו רב-המכר של נייט סילבר על הסתברויות וסטטיסטיקה. הפיק את האלבום אדריאן שרווד הוותיק, ולצד האלבום החדש יחסית של פריימאל סקרים, זה אלבום הרוק הכי סוחף ששמעתי השנה. הוא כולל קטעים כליים אדירים ומילים באנגלית, ערבית והודית. היופי שבו נוצר מכך שהטקסטים של "א.ד.פ." הם אמנם יותר סי סמאות מאשר עומקים מנומקים, אבל התשוקה, והאופן הנהדר שבו המוזיקה המלהיבה חובקת וממריאה איתם, הופכים את המילים הפשוטות למעין מנטרות.

זה מסוג האלבומים הנדירים שבהם הכיף והמחאה נמסכים, והתחושה היא לא של הפעם האלף שבה אנו שומעים בדיוק אותם הדברים, אלא של הכלאה יצירתית ייחודית שיכלה לנבוע רק מההרכב המסוים הזה. אלבום שבו-זמנית גם מבדר ומענג וגם גורם לחזור ולהאמין בכוחה של המוזיקה הפופולארית להיטיב עם ואת העולם.