מבצע "שתי טיפות" מהווה למעשה מבחן חברתי. ילד עד גיל 9 שקיבל בעבר חיסון באמצעות נגיף מומת לא יכל לחלות בפוליו אלא רק לשאת את הנגיף, כל זמן שמערכת החיסונים שלו תקינה.
לכן טפטוף טיפות ובהן נגיף חי-מוחלש נועד להגן למעשה רק על ילדים שלא קיבלו שום חיסון בעבר כנגד פוליו, או על ילדים ומבוגרים שחלו בסרטן או מחלה אחרת שעלולה לפגוע במערכת החיסונית שלהם. וזו הדילמה של רבים מההורים היום: האם להחדיר לגופו של הילד נגיף חי, רק בגלל שהורים חסרי אחריות לא חיסנו את ילדיהם?
בפועל, המציאות הרבה יותר מורכבת. גם נשיאת הנגיף במודע עשויה להתפרש כחוסר אחריות, ודאי אם היא תביא להדבקת חולי סרטן ואחרים שסובלים ממערכת חיסונים מחוררת. גם לילדים להורים חסרי אחריות לא מגיע לחלות בשיתוק, ופגיעה בהם מהווה גם היא חוסר אחריות בפני עצמו.
מבצע שתי טיפות הוא גם מבחן סמכותיות לממסד, שמולו עומדת רשת חברתית עם כללים אחרים לגמרי, רשת שבה כל אדם מהיישוב הופך מומחה גדול בעיני עצמו. זהו קרב בין מנהיגי דעה, בין מנכ"ל משרד הבריאות מול השכן ממול, בין רופא הילדים לחבר הטוב מהעבודה. עם זה משרד הבריאות צריך להתמודד היום, אבל בעיקר אנחנו כחברה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
