כיעורה התמידי של ההיסטוריה

יש טעם של אירוניה בשתיקת ישראל לנוכח הטבח במצרים. במשך שנים, פוליטיקאים ישראליים, בייחוד מן הימין, נהגו להעמיד פנים שרק דמוקרטיה עומדת בין ישראל ובין הכרה ושיתוף פעולה ושכנות טובה. תנו-נא לערבים את הזכות להחליט על גורלם, והם יתנו לכם שלום, מפני שאתם יודעים כי "דמוקרטיות אינן יוצאות למלחמה זו נגד זו".

עובדה, פרופסור אחד למדע המדינה הגה את התיאוריה, ונתן שרנסקי העמידה במרכז ספר, שהגיע אל רשימת רבי-התפוצה של ה"ניו יורק טיימס", וצוטט על-ידי הנשיא ג'ורג' בוש הבן. (ראו-נא את דעתי עליו ב-http://tinyurl.com/kyugjb7)

זו הייתה שטות, תמיד הייתה שטות. צרפת ובריטניה הדמוקרטיות ניהלו מלחמה לכל דבר בשיא התפשטותן ביבשת אפריקה. ופרלמנט גרמני דמוקרטי עם רוב סוציאליסטי מיהר לאשר הקצבות ענקיות למלחמה תוקפנית, ב-1914, נגד בלגיה וצרפת (הדמוקרטיות). ודמוקרטיות למהדרין ניהלו מלחמות התפשטות ברבריות באפריקה ובאסיה, מפני שחשבו כי דמם של לא-אירופים מותר. וארצות הברית כבשה את הפיליפינים באכזריות, לאחר שהתכחשה להבטחות עצמאות (לפני 110 שנים וקצת).

שרנסקי, בספרו הנ"ל, קבע את כלל-הברזל של דמוקרטיה. "האם אדם יכול לצעוד אל כיכר העיר, ולהביע את דעותיו מבלי לפחד מפני מעצר, מאסר, או פגיעה גופנית? אם הוא יכול, או-אז הוא חי בחברה חופשית. אם לא, הוא חי בחברה המיוסדת על פחד". ממילא, אם אפשר להפגין, אז יהיה שלום, נכון?

לא נכון. הדמוקרטיה הערבית בישרה את ההיפך. גיבורי כיכר תחריר (בהחלט גיבורים, לא לשון סרקזם) שנאו את ישראל. הליברלים שבהם תבעו עוד יותר בקול רם את הורדת הדגל הישראלי ואת פתיחת המחסומים במעבר רפיח. האחים המוסלמים קיללו את ישראל בערוצי הכבלים שלהם, בני כלבים וקופים וחזירים שכמותנו, אבל התנהגו במידה של ריסון עצמי בעלותם לשלטון.

לא המנטרה של מוהנדס

עכשיו, גופותיהם מוטלות בשורה. אין טעם להתעטף יותר מדי בערפל הקרב. הם נטבחו. כן, כמובן, הם עצמם השתמשו באלימות. המנטרה של מוהנדס גאנדהי (מהטמה גנדי) מעולם לא עבדה במזרח התיכון. התנגדות לא-אלימה שייכת לתרבויות אחרות, אם בכלל (יש כל-כך הרבה אלימות גם אצל ההינדו וגם אצל הבודהיסטים).

אבל במזרח התיכון, מעולם לא התפשטה הכרה בחיוניותן של שיטות לא-אלימות, גם לא לצרכים טקטיים. אפילו הילדים הקטנים היו צריכים ליידות אבנים. אפילו נערות התרסקו בדרך אל גן העדן.

אבל בקונטקסט האלים של המזרח התיכון, ההפגנות נגד ההפיכה הצבאית נועדו להיות לא-אלימות. למודי הלקח של תחריר, האיחוואן קיוו שיכולתם להוציא רבבות אל הרחובות תהלך אימים על הגנרלים. הלוא הגנרלים כבר יודעים שיש יום נקם ושילם, ואפילו בזיקנה מופלגת יהיה אפשר לגרור אותם אל כלוב, ולהשליך אותם אל הבור לצד גנבים ורוצחים וסרסורים. הם לא יורו לירות, מה הם השתגעו.

מי יודע מה מתרחש במוחו של גנרל לעת כזאת. לפני שבועיים עשיתי כאן ספקולציות על מצב-הדעת של עבדל פתח א-סיסי (http://tinyurl.com/n4ovtxp). ניחשתי שהוא מפיק לקחים מעונת-הציד של טאייפ ארדואן בטורקיה נגד גנרלים, בשירות פעיל ובדימוס. הגנרלים היו יכולים להפיל את ארדואן בנגיעה לפני עשר שנים. עכשיו הם רק יכולים לנשוך שפתיים.

גנרל א-סיסי חצה את הרוביקון המטאפורי, זה שעמד בין יוליוס קיסר ובין רומא, זה העומד בין כל מהפכן ובין מהפכתו. הוא שרף את כל הגשרים. ויתור מרצון על השלטון אינו אפילו אופציה. בחירות בהשתתפות האחים המוסלמים הן חלום באספמיא, או חלום בבריסל. השאלה היא אם א-סיסי יצליח לעשות מה שלא עלה אפילו על דעתו של מובארק: לפתוח מרחב פוליטי גדול מספיק, כדי שליברלים ומתונים, "חילונים" ודתיים לא-קנאים, יוכלו לנשום בו. אם יפתח, יהיה לו בסיס תמיכה כלשהו בתחריר הבא.

בינתיים, ליברלים לא-מצריים (מה שישראלים קוראים "יפי-נפש") מוכרחים להתכווץ באי-נוחות בכורסות הטלוויזיה והאינטרנט שלהם. ליברלים הם אנשים שממילא לעולם אינם בטוחים בצדקתם, והפעם הם לא-בטוחים שבעתיים. הם אינם רוחשים אהדה לאבירי המאה השביעית, הם מפחדים מפני התוצאות של שלטונם; אבל הם מזכירים לעצמם, שהאבירים האלה ניצחו בבחירות דמוקרטיות.

דמוקרטיה לשונאי-הדמוקרטיה

הדילמה הזו לא נולדה היום. מה לעשות בארגונים לא-דמוקרטיים, המנצלים את זכותם הדמוקרטית, כדי לחתור תחת אושיות הדמוקרטיה? באירופה, משנות ה-20 עד שנות ה-80 של המאה ה-20, זו הייתה שאלה מוחשית מאוד: פשיסטים, נאצים וקומוניסטים שנאו את הדמוקרטיה הבורגנית, אבל שיחקו בכלים שהיא העניקה להם.

מה היה קורה אילו עבדל פתח א-סיסי במדים פרוסיים ובאקצנט גרמני היה מחליט בקיץ 1933 שמספיק ודי, והיה שולח את הטנקים לברלין? הצבא עדיין לא נשבע אמונים להיטלר, והגנרלים שנאו את ה-SA, צבא הבריונים חומי-המדים של המפלגה הנאצית.

תארו לעצמכם: נהרות-דם היו זורמים בברלין. גוויותיהם של נאצים היו ממלאות את התעלות, וגם של הרבה חפים מפשע. כבר היו דברים מעולם. זה מה שעשה הצבא למהפכנים קומוניסטיים, כולל רוזה לוקסמבורג, ב-1919. טבח הקומוניסטים נכנס לדפי ההיסטוריה כיום שחור במיוחד, אף כי אפשר לטעון שבזכותו גרמניה ניצלה מגורל סובייטי.

דיקטטורה צבאית גרמנית הייתה בהכרח ימנית קיצונית. היא הייתה משליכה לא רק קומוניסטים אלא גם דמוקרטים לבתי הכלא. היא הייתה מצנזרת ושוטפת מוח. ייתכן מאוד שגם היא הייתה מחוקקת חוקים נגד יהודים, ומעודדת את הגירתם. היא הייתה מתחמשת מכף רגל ועד ראש ומאיימת על שכנותיה. ב-1943, במלאות עשר שנים לכינונה, היו ליברלים בכל העולם קוראים להפגנות נגדה, מוורשה עד פריז, מאמסטרדם עד פראג. ביניהם היו הרבה אינטלקטואלים יהודיים. שמאליים שבהם היו מסבירים ברצון מדוע הנאצים היו עדיפים על הפרוסים.

האם האחים המוסלמים הם הנאצים במשוואה הזו? האם עבדל פתח א-סיסי, הקלגס מקהיר, חסך אסון היסטורי מארצו? מן המזרח התיכון? מן העולם? את התשובה לא נדע, למרבה המזל. ליברלים יוסיפו להתלבט, כי בשביל זה הם קיימים. את הרוביקון יחצו אחרים.