ההיי-טקיסטים שעזבו משרות נחשקות - והפכו למורים

"אני בת 45, בעלת דוקטורט בכימיה. צברתי ניסיון כמנהלת צוותי מחקר ופיתוח ועבדתי בין היתר בחברות כמו טבע ו-HP. בשלב מסוים פשוט נמאס לי, אז כשחברה סיפרה לי שמחפשים מורה למדעים, ביררתי את התנאים ואז שמעתי על התוכנית המואצת של משרד החינוך. אמרתי, יאללה, מגניב. עזבתי הכול, התפטרתי.

"התחלתי ללמד, ותוך כדי תנועה גיליתי שמשרד החינוך לא עומד במה שהוא מבטיח ולא מעביר את הכסף בזמן. אחותי מורה. סיפרתי לה שלא קיבלתי את הכסף ממשרד החינוך. היא אמרה לי: אז מה, תקבלי רטרו. אמרתי לה: מה רטרו? אני לא חיה רטרו. אני צריכה את הכסף עכשיו!

"הייתי צריכה להילחם על כל דבר: שיכירו לי בוותק הזה ובוותק הזה. אחד שולח אותי לפה, שני שולח אותי לשם. את הביטוי במשכורת לתואר הדוקטור שלי, קיבלתי אחרי ארבעה חודשים. למה? כי הפקידה עובדת ארבע שעות כי יש קרינה בבניין. אני לא צוחקת. זו התשובה שקיבלתי. שלחו אותי לביטוח לאומי, ואחרי שאספתי את כל המסמכים, עד היום אני מחכה למשרד החינוך שיגידו לי לאיזה פקס אני צריכה לשלוח.

"מעבר לזה, אף על פי שהייתי בבית ספר מקסים ותומך, כשאתה נכנס לכיתות אתה רואה כמה עגומה מערכת החינוך בתחום המדעים. אני עבדתי עם הלפטופ הפרטי שלי. אתה צריך להילחם על הדברים הבסיסיים. אתה עומד מול כיתה ומלמד אותם בשיטות ארכאיות ואומללות, וזה לא מעניין אותם, ואני יכולה להבין את זה. הייתי קמה בבוקר ושואלת: למה את מחנכת את הילדים? אתה עומד בכיתה מול ילדים בכיתה ט' מלאי הורמונים, ובמקום לדבר איתם על דברים מחיי היומיום, אתה מדבר איתם על דברים שלא מעניינים אותם, משנות ה-80.

"אני חושבת שלמערכת החינוך אין שום סיכוי לגייס אנשים שיש להם אלטרנטיבות טובות אחרות. לפחות לא בפורמט שבו אני לימדתי במדעים. אין לה מה להציע, לא בתחום התמורה הכספית, לא בתמורה הרגשית, ואני לא רוצה להיות שייכת למערכת כזו. מה, אני ילדה קטנה של מישהו? כל המורים החדשים יכולים להגיד שהם מרוצים, אבל לי נראה שרוב מי שעשו את המהלך הזה, עשו אותו מחוסר ברירה. או שיש להם ערימות של כסף בצד. אצלי זה לא המקרה.

"אז חזרתי לכור מחצבתי. אני עושה דברים שאני אוהבת, אני מתוגמלת כמו שצריך. אין לי אמנם חודשיים חופש, אבל אני לא נלחמת על שום דבר, מקבלת מה שמגיע לי. בשורה התחתונה, חבל לי על הילדים".

את המונולוג הקשה הזה שמענו מאליאן לירז, כימאית בכירה בענף ההיי-טק, שהחליטה להרים את הכפפה של משרד החינוך לפני כמה שנים, ולעשות הסבה למקצוע ההוראה. האם היא מדגם מייצג ועגום של התוכנית הממשלתית לעידוד מצטייני היי-טק להתגייס למערכת החינוך? לא בטוח: רובם של "מורי ההיי-טק" בכתבה, שלא מעט מהם חזרו באוזנינו על הביקורת סביב הביורוקרטיה של משרד החינוך, החליטו להישאר במערכת למרות הכול.

מרוויחה כמו בת 24

נעה קהת, למשל, החליטה על המהלך לפני שנה, כשנולד בנה השלישי והיא צברה מספיק ותק בעבודה כדי לקבל פיצויי פיטורים. קהת, בת 37 מכפר סבא, שעבדה כעורכת דין בחברת אורנג', נרשמה למסלול להסבת אקדמאים בבית ברל, וזה התברר כתובעני יותר ממה שחשבה, בוודאי לאור העובדה שהייתה אם לילדים קטנים ובלי יותר מדי זמן להתפרנס: "משרד החינוך חייב לעשות סוויץ' בהיבט הזה", היא אומרת. "אני לא סטודנטית בת 20. כשאין מימון של לימודי ההוראה, כשאין הכרה בלימודים הקודמים שלי לצורך הקלות, ואין שום משמעות לוותק שלי כעורכת דין - זה מאוד קשה".

אצל ענבר פרץ, 45, שעברה להוראה אחרי 16 שנים בהטמעת מערכות והדרכה ב-IBM, הביורוקרטיה באה מצד אחר: יש לה תואר ראשון בספרות אנגלית והניסיון שלה בהדרכה ב-IBM יכול להיחשב כסוג של ותק. אלא שהמדיניות ב-IBM היא רק לאשר את תקופת העבודה, ולכן הם אינם מנפיקים עבורה מסמך שציין באיזה תחום עבדה, כך שההכרה בניסיון שלה בהדרכה אינה קיימת דה-פקטו. מ-IBM נמסר: "החברה אינה מנהלת דו-שיח עם עובדים לשעבר מעל גבי העיתון".

ל"מורה היי-טק" אחר, שביקש להישאר בעילום שם, מפריעים חוסר המידע וההכוונה של משרד החינוך. מדובר במורה שעבר את המסלול להסבת אקדמאים בבית ברל במימונו הפרטי, אבל תוך כדי הלימודים שמע כי קיים מסלול מיוחד באותו מוסד, במימון משרד החינוך: "שמעתי על זה במקרה", הוא אומר. "אילו הייתי יודע על התוכנית הזו מראש, הייתי הולך אליה, אבל המידע לא פרוס לפניך. התחושה היא שכל אינפורמציה אתה צריך ללקט".

לדנה ברנקנופף, בת 46 מהוד השרון שעברה להוראה אחרי 22 שנה בהיי-טק, מפריע השכר: "אני היום מרוויחה 5,500 שקל, כמו ילדה בת 24 שסיימה עכשיו מכללה למורים. הבאתי מכתבים על כך שעסקתי בחברות שונות בהכשרת אנשי שיווק ובהוראה, אבל זה לא עניין אותם".

אלא שבניגוד ללירז, כששואלים את שלושתן מה יוצא להן מזה ואם הן לא מתחרטות, התשובה היא די ברורה: "מאוד הפריע לי בג'וב הקודם שלא היה לי ערך מוסף בעבודה ושכל תפקידי היה לדאוג לרווחים של בעלי המניות", אומרת קהת. ופרץ מפליגה אף יותר בשבחי הקולגות החדשים: "אני רוצה להגיד לך שהאנשים שאני פוגשת במערכת החינוך הם פי אלף יותר יצירתיים מאלה שבחברות ההיי-טק. מקובל לחשוב שהי-טק הכל מבוסס על חדשנות אבל בחברות הגדולות העבודה היומיומית היא לרוב שגרתית. לעומת זאת, מורה שעומדת בפני כיתה צריכה להיות מולטי-טאסקינג".

ברנקנופף מאוזנת יותר, אך גם היא מרוצה בסך הכול: "אני אשקר אם אומר שהחופש הכלכלי לא חסר לי מדי פעם, ואני יודעת שלא אוכל רק לחיות מפנסיה של מורה. אבל גם היה לי ברור שאני רוצה לעשות משהו אחר ממה שעשיתי. היה לי מקצוע מדהים, עם תנאים טובים ויחסים נהדרים עם הבוסים שלי, אבל היה לי משעמם".

- יש משהו במקצוע הישן שאת מתגעגעת אליו?

היא מחייכת: "חסרה לי פינת עבודה משלי. אני באה בבוקר לבית ספר, זורקת את הדברים, ומכיוון שארונית אחת לא מספיקה לי, הפכתי להיות גנבת הארוניות - אני רואה ארונית ריקה, ישר מנכסת אותה לעצמי. דבר נוסף שחסר לי זה החירות להחליט מתי אני יוצאת לחופשה. היום יש לי אולי יותר ימי חופש, אבל מחליטים בשבילי מתי אני לוקחת אותם. יש הרבה דיבור על ימי החופש של המורים, אבל עד שאת לא שם, את לא מבינה כמה זה הכרחי. השחיקה היא עצומה. עבדתי בהיי-טק לפעמים 16 שעות ביממה ואף פעם לא הרגשתי עייפה פיזית כמו עכשיו. שבוע שלם רק ישנתי".

*** הכתבה המלאה - במגזין G