תנים בפארק הירקון, חזירי בר בחיפה - זו לא אגדה אורבנית

בין אם מאמינים בקיומם של חייזרים ובין אם לא, האמת הפשוטה היא שאנחנו, בני האדם, לא לבד בעולם הזה. קל לשכוח את זה בעולם שהופך הכול לסחורה מתועשת, אבל חיות הבר חיות כל הזמן בקרבנו - מתחת לאף וממעוף הכנף. ובעצם, למה לא? המרחב האורבני הוא כר מזון בלתי נדלה עבור בעלי החיים, מיונקים למכרסמים, מציפורים לזוחלים, ודאי כששטחי המחיה הטבעיים שלהם מצטמצמים והולכים תחת מנופי הנדל"ן והדיור בר-השגה, כן או לא.

"סביב פסגת זאב (שכונה בירושלים) יש עדר של כעשרה צבאים", מספר התושב ד"ר יוסי שפנייר. "לפני שבוע עלה אחד מהם לרחוב הראשי, לכיוון נקודת האכלה לחתולים, שמהווה מקור מזון מלאכותי בחודשי הקיץ. זה מחזה נדיר. אם זה היה צבי חולה לא הייתי מתלהב, אבל הוא נראה בריא, מה שאומר שאנחנו פשוט דוחקים את הצבאים לשוליים. הם לא יכולים ללכת מזרחה לכיוון המדבר, כי יש את גדר ההפרדה. כך שלמעשה הם כלואים בשטח מצומצם, שכל הזמן מצטמצם והולך".

לא צריך להתרחק עד לגדר ההפרדה כדי לפגוש בחיות הבר. שאריות הפיקניק של יום שבת, שהונחו ליד הפח ברחובות הכרמל, הן ארוחת הלילה של משפחת חזירי הבר, שעלתה מן הוואדי כדי לקושש מזון ושתייה. בחודש שעבר אף הופיעו חזירי בר ברחובות ראשון לציון, לתדהמת התושבים. ועל להקות התנים שמסתובבות דרך קבע בפארק הירקון, בגבול שבין רמת-גן לתל-אביב, כמו גם על גוזלי האנפות האומללים בקריית שמונה או על העורבים הלכודים במלכודות בנחל אלכסנדר, תוכלו לקרוא בהמשך הכתבה.

הרשת החברתית כהרגלה גועשת בתמונות ובתיאורים, חברי הארגון המחתרתי 269 מחבלים במלכודות ומשחררים את החיות כאידיאולוגיה, וככלל, האצבע המאשימה מופנית כלפי הרגולטור. במקרה זה רשות הטבע והגנים, שבסמכותה להעניק היתרים לנקיטת פעולות דילול, ויסות או כל מכבסת מילים אחרת להשמדת בעלי חיים.

עמותת תנו לחיות לחיות הגדילה ופנתה בשבועות האחרונים בבקשת חופש מידע רשמית לרשות הטבע והגנים, כפי שמסביר הפונה מטעמה, עו"ד יונתן שפיגל: "חוק הגנת חיית הבר מתיר לרשות הטבע והגנים לבצע פעולות פוגעניות ביחס לחיות הבר, זאת על מנת לשמור על האיזון האקולוגי, להגן על בני האדם ועל גידולים חקלאיים.

"למרבה הצער, במקום שהפגיעה בחיות הבר תהיה המוצא האחרון, שייושם רק אם אף פתרון אחר לא צלח, אנו עדים לתופעה במסגרתה רשות הטבע והגנים מחלקת לכאורה היתרי פגיעה בבעלי חיים, בניגוד לחוקים שנועדו להגן עליהם, ללא נהלים ברורים, מסודרים ותקינים. מקורן של כל הבעיות שקשורות לבעלי החיים נובעות מהתנהגותם של בני האדם. ניתן לפתור זאת באמצעות חינוך ושינויים בהתנהלות האנושית. בעלי החיים לא צריכים לשלם את מחיר ההתנהלות האנושית חסרת האחריות".

ד"ר נעם לידר, האקולוג הראשי של רשות הטבע והגנים, מגיב לדברים: "לא יעזור מה שאגיד, אף אחד לא יבין את הדילמה של חיות בר במתחם עירוני. חצי מהתושבים מתלוננים על חיות הבר, והחצי השני מאכילים ויוצרים את הבעיה. באזור עירוני אנחנו משתדלים לעשות כמה שפחות ויסות, אבל אי-אפשר לנקות את השטח, כל יומיים פונים אלינו בגלל מכה של שועלים, למשל. אנחנו לא ששים לטפל בטבע עירוני כי זה טיפול כמעט בלתי אפשרי".

- ובכל זאת, אף שאתם יודעים שזה לא אפקטיבי, אתם נותנים היתרים - ללכוד ולהמית חיות בר בתוך הערים ובשוליהן.

"זה לא אפקטיבי כי חיות הבר בערים שינו את אופיין; זה כבר לא הטבע שצריך לשמור עליו. מבחינת החוק המצב מחייב אותי לאמירה ברורה. לפעמים זה להיות תקוע בין הפטיש לסדן. למשל, מה קורה אם יש לי את הגוזל האחרון של הנשר ואני יודע שיש באזור להקה של עורבים שעומדת לתקוף את הגוזל בקן? האם הפעולה של לירות בכמה עורבים נכונה כדי לשמור על אחרון הגוזלים?"

- ואולי צריך לתת לטבע להתנהל בעצמו, במקום לנסות לנהל אותו?

"בלי שאתה מנהל את הטבע אין לך סיכוי. אם אנחנו רוצים לשמור את ערכי הטבע של המינים המוגנים בישראל, אנחנו נאלצים לעשות פעולות שנתפסות בציבור כלא מובנות ולא מתקבלות. זאת בעיה, אי-אפשר לנצח".

הנה כמה סיפורים על חיות הבר במרחב העירוני של ישראל.

עורבים בנחל אלכסנדר

בינואר האחרון יצאה אפרת דרכי לטיול בין ערביים עם בן זוגה לאורך נחל אלכסנדר, ליד כפר ויתקין, מקום מגוריה. "כשהגענו לשדות שמעתי קולות עורבים זועקים", היא משחזרת. "פילסנו את הדרך וראינו כלוב מפוצץ בעורבים". מדובר במלכודת אחת מבין עשרות מלכודות עורבים הפזורות ברחבי הארץ, בשולי ערים ובשטחים חקלאיים. "על הכלוב היה טלפון ליצירת קשר עם אחד הפקחים של רשות הטבע והגנים. בתמימותי התקשרתי ואז גיליתי שזה לא סוד, זה חוקי מבחינתם".

העורב האפור תמיד היה חלק בלתי נפרד מהנוף העירוני, ובכלל זה המיושב. אלא שב-2006 פורסמה תקנה חדשה לחוק הגנת חיי הבר ובה שונה הסטטוס של העורב האפור למין מזיק משום פגיעתו בחקלאות ובמינים אחרים בטבע. עד אותו שינוי בתקנות היה מוגדר כחיית בר מוגנת. המשמעות? אפשר לנקוט באמצעים לדילולו, כשסכנת הרעלות המוניות שיפגעו גם בחיות אחרות מרחפת מעל שינוי תקנה זו. כחלק מההתמודדות מציבה רשות הטבע והגנים מלכודות עורבים, ולאחר לכידתם נפטרת מהם.

שפני סלע בפסגת זאב

לפני חמש שנים פתח ד"ר יוסי שפנייר, תושב פסגת זאב הירושלמית, את דלת ביתו והופתע לגלות שפן סלע שרובץ על פתחו. "אמרתי לו להמתין ורצתי להביא את המצלמה", מחייך שפנייר, ש"אוהב לספר שהוא הגיע אליי ולא לשכן, כי כתוב על הדלת שכאן גר שפן, שפנייר. כיום יש פיצוץ אוכלוסין של שפני סלע בשכונת פסגת זאב. הם מגיעים לקרבת אדם כמו חתולי רחוב. הם התרגלו לחיות לצדנו. מבחינה חינוכית אני חושב שזאת תופעה מעניינת. בתיכון פסגת זאב אפילו עשו ביוטופ, כחלק מהבגרות, על שפני הסלע בשכונה. עצם העובדה שיש דבר כזה ליד הבית יכול להיות מנוף לחיבור האדם, חינוכית וערכית, והסביבה שלו".

- למה הם הגיעו דווקא אליכם?

"כשבנו את פסגת זאב לפני 30 שנה, דרדרו את הסלעים לוואדי, מה שיצר מקום נפלא לשפנים. גושי הסלע הגדולים והבינוניים יוצרים מחילות תת קרקעיות קטנות ונוח להם להתחפר ולהסתתר בהן. במהלך היום הם עולים על הסלעים כדי להשתזף ולהתחמם, בצהריים הם נכנסים למחסה המוצל והקריר ואחרי הצהריים שוב יוצאים לנופש ורובצים".

עטלפי חרקים בנתניה

דוגמה לחיית בר, שמתקבלת בברכה על-ידי הרשויות במרחבים העירוניים, אפשר למצוא בנתניה. כחלק מההתמודדות עם סוגיית היתושים, מצאה העירייה פתרון אקולוגי בדמות עטלפי החרקים, שמסוגלים כל אחד לטרוף כאלף חרקים מעופפים בלילה. שעות הפעילות של עטלף החרקים חופפות לשעות הפעילות של היתושים, ולכן הוא הוכתר כמדביר ביולוגי ליתושים.

"בתחילת יולי פוזרו ברחבי העיר למעלה מעשרים תיבות לינה לעטלפי החרקים, שנבנו כחלק מתוכנית לטיפול במפגעי היתושים", מספר אלירן דבוש מאגף שפ"ע בעיריית נתניה. "בכל תיבה יכולים להיכנס כמאה עטלפים. התיבות מכילות שני תאים, המאפשרים לעטלף לבחור את מיקומו לפי הטמפרטורה". עלות הפרויקט נאמדת ב-7,000 שקלים.

33 מיני עטלפי חרקים מתעופפים בישראל, חלקם מינים בסכנת הכחדה, ועל פי רוב אינם מטרידים את שלוות האדם. זאת בניגוד לעטלף הפירות, שידוע בהשארת חותמו על קירות בניינים בעיר, ונעשו בעבר פעולות כמו עישון מערות והרעלה בגז על מנת לדללו.

גוזלי אנפות בקריית שמונה

זה היה עוד יום עבודה עבור גדעון לריאונוט, שעובר מדי יום בפינת הרחובות שדה-ברנר בקריית שמונה. הוא לא תיאר לעצמו שהיום הזה יתגלגל כך שהוא יעדר מהעבודה כדי לאסוף מאות גוזלים של אנפות בני יומם ולהעבירם בארגזים אל שמורות הטבע באזור.

אנפות הבקר הלבנות הן חלק מנוף החי למבקרים באגמון החולה. בעונת הקינון שמתרחשת באביב הן מתיישבות באופן מסורתי בכמה אזורים ברחבי הארץ ודוגרות במושבות קינון צפופות, בדרך כלל ליד מים ועל עצי אקליפטוסים.

מדי שנה הרשויות השונות מונחות לגזום את צמרות העצים באזורים אלה, טרם תחילת עונת הקינון, על מנת שלא למשוך את האנפות. השנה בקריית שמונה ובערים נוספות פשוט שכחו לבצע את הגזימה בזמן. התוצאה? מאות אנפות מקוננות ותושבים שמתלוננים על מטרדי רעש וריח ועל חשש מפני מחלות.

קיפודת מחמד בחיפה

בחורף שעבר דפק הגנן על דלת ביתם של זוג צעיר המתגורר בחיפה, וסיפר תוך תנועות ידיים נלהבות שמצא קיפוד בזמן שגזם את השיחים שמסביב לבניין. האישה נכנסה לנעלי הבית ויצאה להסתכל. בערב כבר היו לקיפוד ולשלושה גורים נוספים שנמצאו מסביב לבניין, ארגז לצרכים ובקבוק מים חמים, שאליו אהבו להיצמד, ובקבוק של תחליף חלב להזנה. חלפה למעלה משנה; קיפוד אחד נמסר לחברים, אחר חלה ומת, הראשון חזר לטבע והקיפודה "דוזה" הפכה לחיית המחמד בבית. היא מתקלחת מדי פעם, מקבלת טיפול וטרינרי שוטף, מתגוררת במרפסת, מאולפת לצרכים ובלילות יוצאת לטיולים ברחבי הבית.

בני הזוג ביקשו לשמור על עילום שם, שכן על-פי חוק הגנת חיות הבר, אין לאמץ או לביית חיית בר. יחד עם זאת, דוזה היא כנראה אחת הקיפודות המאושרות בישראל, שכן מדובר בחיה שמתמודדת עם איומים בלתי נגמרים במרחבים העירוניים; גדרות וחומות מקשים על תנועת הקיפודים, הם סובלים מדריסות, נתקעים בקופסאות שימורים, כמעט בלתי נראים ולכן לא פעם מכוסחים על-ידי מכסחת דשא. למען האמת, נדיר שקיפודים מתים מוות טבעי בטבע העירוני.

אגב, מעניין לגלות כי להגנתם של הקיפודים העירוניים התגייס פורום התושבים למען טבע עירוני ואיכות סביבה שפועל בתל-אביב, והם מפעילים "קו חם לקיפוד". פעילות זאת נוסדה בהשראת האגודה למען שימור הקיפודים הפועלת באנגליה ומפעילה את פרויקט "רחוב הקיפודים". מטרת הגופים היא לעודד אנשים ליצור מעברים חופשיים לתנועה בין הבניינים, למשל, או לחשוב על צמחייה שמתאימה גם להם.

תנים בפארק הירקון

רונה רבין יוצאת מדי בוקר לטיול עם כלבתה סופי בין שבילי פארק הירקון הסמוך לביתה. לפני שנה, היא מספרת, החלה לפגוש בלהקות תנים שחיות בין תל-אביב לרמת-גן. "מי שמגיע מדי יום לפארק יודע בדיוק איפה הם נמצאים".

- מפחיד?

"ממש לא, הם מקסימים, חמודים ועדינים. בהתחלה הלכתי עם סופי קשורה באזור של התנים, כדי שתלמד שלא לרדוף אחריהם בטריטוריה שלהם. אבל באופן מפתיע הם החלו להתקרב וממש להתחבר. היום הם ממש משחקים ביחד, כמו כלבים. אבל למרות הפיתוי, אני לא נוגעת בתנים".

- ד"ר לידור מרשות הטבע והגנים, למה לא לעקר ולסרס את התנים כדי לעצור את ההתרבות?

"סירוסים ועיקורים לא אפקטיביים כי הזמן, האנרגיה והכסף שנצטרך להשקיע לעולם לא יגברו על קצב הילודה. זה נאור ומתחשב להציע את זה כפתרון כשיושבים על הכורסה, אבל זה לא עובד, לא מנצחים ככה בשטח".

- ומה לגבי העתקת הפרטים לאזורים אחרים, פחות מיושבים?

"זה יפה להגיד 'בוא נשים אותם במקום אחר', אבל איפה? התנים האלו כבר לא חיים בטבע, אלא תלויים למחייתם בבני אדם. הם לא ישרדו בטבע ולפעמים הקטילה של אותה חיה נכונה יותר מבחינת צער בעלי חיים, מאשר לשחרר אותה במקום אחר. אם נשחרר זה יעשה טוב על הלב, אבל כנראה שבעל החיים הזה לא ישרוד. מחקרים בעולם מראים שעל כל עשרה פרטים שמעתיקים, שלושה ישרדו, והשאר ימותו מרעב, ייטרפו או יידרסו".

"הפתרון היחיד שעובד ונבדק בצורה מחקרית בישראל, הוא לצמצם את המזון באזור. אוכלוסיית התנים קורסת כשמפנים את הפסולות של האדם והחקלאים. נעשה ניסוי במושב בצפון הארץ שעמוס בלולים. חצי מתושבי המושב ניקו את השטח, על התנים הניחו משדרים וראו איך כשמפנים את הפסולת, התנים נעלמים לאט-לאט".

הכתבה המלאה - במגזין G