הצווארון השחור

א.

אתם יודעים שאני לא מאלה שעשו להם מנהג קבוע לרדת על שר האוצר ועל מפלגתו פעם בשבוע. אולי בגלל העובדה שכולם עושים את זה, מה שהופך את כל העניין למשעמם ולצפוי; אולי כי זה קל מדי - ממש כמו לקחת קצבה מילד, אם למנות אחד מהישגי השר השבוע.

אבל לא (רק) על זה רציתי לדבר. בעמוד הפייסבוק שלו נימק לפיד את ההחלטה ואמר שמדובר "במהלך היסטורי של מעבר מתרבות של קצבאות לתרבות של עבודה". אז רציתי רק לשאול את כבוד השר ואת חבריו לשולחן הממשלה: על מה בדיוק אתם מדברים, לעזאזל, כשאתם מדברים על "תרבות של עבודה"? תרבות של עבודה? מהמקום שבו אני יושב אני רואה בעיקר חוסר תרבות של עבודה.

שר האוצר צודק ברישא של דבריו - אכן מדובר במהלך היסטורי, מהלך משותף לכל הממשלות האחרונות, שמטרתו היא החלשת האדם העובד. כי בעוד שר האוצר ואחיו נ"ב מדברים גבוהה-גבוהה על "תרבות של עבודה" ועל "הגנה על עובדים ולא על מקומות עבודה" (מה זה בכלל אומר?), בפועל מה שקורה זה בדיוק ההפך.

ראו מה שקרה בחברת הוט, שהודיעה לטכנאים שלה כי מעוד שבועיים הם הופכים כולם לעובדי קבלן. זה קרה קצת אחרי שהעובדים בחרו להתאגד - ראו איזה צירוף מקרים - ואחרי שהחברה גררה את רכבי העבודה של טכנאים ששבתו לפחות שבוע (בהוט טענו בתגובה כי מדובר בנוהל פנימי שאינו קשור לשביתה). הוט לא לבד.

הנהלת פרטנר, כך נטען השבוע בתביעה של ההסתדרות הלאומית, הפעילה "נוהל שכן" נגד עובדים שהתאגדו והתנכלה להם באופן שיטתי. דוגמאות יש עוד למכביר. כדאי לכם מאוד לקרוא את הספר "העסקה פוגענית: הדרה וניצול שיטתיים בשוק העבודה". יופי נרדמים איתו, והסיוטים - תענוג.

אבל לא צריך דוגמאות ולמה לספור את העצים כשאפשר לבהות ביער המדכא של יחסי העבודה בישראל, שעל-פי הערכות שונות, עשירית מהעובדים בו הם עובדי קבלן; שרוב מכריע מהעובדים סובלים מחוסר ביטחון תעסוקתי, וככל שהם מרוויחים פחות ומבוגרים יותר, כך הם פוחדים יותר; שמחצית מהעובדים בישראל סבלו תקופה ארוכה של אבטלה בשש השנים האחרונות.

וזה עוד בלי לדבר על המשכורות שיורדות ויורדות; ועל ההתנכלות השיטתית והמתמשכת לעבודה המאורגנת; ועל המספר ההולך וגדל של עובדים עניים. על 20% מהעובדים שמדווחים כי החשש העיקרי שלהם הוא איבוד מקום העבודה, לעומת ממוצע עולמי של 14%. וזה רק אצל השכירים, 75% מהעצמאיים בישראל חיים ברמה כזו או אחרת של חרדה קיומית.

הידעתם: על-פי דיווחים מהזמן האחרון, שיעור הלנות השכר במשק הישראלי זינק ב-23% בשנה האחרונה. כמעט 10% מהעובדים לא מקבלים את שכרם בזמן. ואם הם עצמאיים, הזמן הוא בכלל הדבר היחסי ביותר ביקום. אז על מה הם מדברים, לעזאזל, כשהם מדברים על "תרבות של עבודה" ואיך לא נדבקת לשונם לחיכם?

ב.

במאמר מוסגר, היה קורע לב לקרוא את הדיווחים מהישיבה שבה הודיעו לטכנאי הוט על זה שהם הופכים להיות עובדי קבלן. החברה תינזק מזה, הם חזרו ואמרו, השירות ייפגע. אותי זה הרס. צא ולמד איפה מונח לבו של האדם העובד ואיפה נאמנותו. המעסיק שלו זורק אותו לכלבים, והוא חושב על הלקוחות.

אפשר לראות את זה שוב ושוב: ועדים ועובדים מגלים יותר אחריות ואכפתיות למקום העבודה שלהם מהבעלים ומהמנהלים. אולי בגלל שלאחרונים מצנחי זהב וחברים שידאגו להם. ולנו, מי ידאג לנו?

וזה בעיניי הפשע הגדול ביותר של הממשלה הנוכחית, של זו שלפניה, ואולי גם זו שלפניה: שהן יצרו סביבה שמאפשרת, שלא לומר תומכת, בהעסקה פוגענית ובחוסר כבוד לאדם העובד. נתניהו ולפיד לא השקיעו אפילו אחוז מהאנרגיה שהשקיעו בלהגן על כבודם של העשירים והחזקים, כמו פרנקל, בלהגן על עובדי פלאפון, למשל, שההנהלה שלהם התעמרה בהם.

מצב הרוח של העשירים מטריד אותם, ואולי בצדק, אבל מצב הרוח של העובדים "הרגילים", שלא לומר החלשים, לא מזיז להם. הם אוהבים לדבר על זה שלא מפרגנים פה למצליחנים, אבל הם מעולם לא פרגנו לאדם העובד. רק לאדם המעביד.

בחברה עם תרבות עבודה מתוקנת, מעסיק לא היה חולם להתעמר בעובדיו, להלין את שכרם, לשדוד להם את הפנסיה או להפוך אותם לעובדי קבלן רק כי מתחשק לו. בישראל זה הכי בנונשלנט.

ג.

אז אם גם אתם מרגישים שאתם תחת מתקפה, אתם צודקים. וזה לא נגמר פה. חוסר ביטחון תעסוקתי - וכעיתונאי אני מכיר את התחושה הזו קצת יותר מדי טוב - זו תחושה נוראית. הידיעה שאלה שם למעלה סופרים אותך רק כמנוע רווח עבור המעסיק שלך, גם היא בלתי נסבלת. אבל אל תדאגו, חברות וחברים: ישנן צרות גדולות יותר.

מה תגידו למשל אם תיפול עליכם הוצאה דחופה ובלתי צפויה של 8,000 שקלים, כמו טיפול שיניים או אוטו ששבק חיים? "כלכליסט" שואל את השאלה הזו כבר שנה שלישית ברציפות, ובכל שנה ליותר אנשים יותר קשה. השנה אמרו 70% מהציבור כי יתקשו מאוד או לא יצליחו בכלל לעמוד בהוצאה כזו. נתון מטורף. את כל האנשים האלה אפשר להגדיר "שבירים פיננסית", או במילים אחרות: חיים מהיד לפה, מהמשכורת היישר אל הצרכים הבסיסיים ביותר. אין יכולת לחסוך, אין כמעט מאיפה לצמצם. חיים שלמים על חוט השערה. אין אופק. אין מרווח נשימה. דחיפה קטנה, והם למטה.

אז נכון שמעולה שלקחו לכל האנשים האלה את קצבאות הילדים והעבירו אותם לתרבות של עבודה (מה שלפי הערכות יוסיף 35 אלף ילדים למעגל העוני בישראל, שכבר כיום מתהדרת בשיעור הילדים העניים הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD ובגידול החד ביותר בתוחלת העוני)? תרבות של עבודה, נשמע טוב. הרבה יותר טוב מ"שבירות פיננסית", שזה נשמע ממש לא לעניין.

ד.

וגם זה רחוק מלהיות הסוף. בשבוע שעבר הודיעה לנו המדינה באופן פשוט וברור ומבלי ללכת סחור-סחור: אזרחים יקרים, אנחנו לא נוכל לדאוג לכם לרשת ביטחון אחרי פרישתכם מעולם העבודה אל הפנסיה המתוקה. זיקנה של עוני, זה מה שמצפה לכם. אבל היי - לפחות היא תהיה ארוכה ומשפילה.

אז כן, כבר מזמן הבנו שהפנסיה לא תהיה מה שהבטיחו לנו, אבל בואו נגיד את זה: הקיצוץ ב-10% מהפנסיה זה עוד הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו, חברות וחברים. קיצוץ של עשירית מהפנסיה זה התרחיש הוורוד מכולם. מכאן זה הולך ומידרדר לתרחישי אימה כמו קריסת חברות הביטוח ועוד. אבל - וגם זה לא נוגע לכולם: מ"הסקר החברתי" של הלמ"ס לשנת 2012, שפורסם השבוע (שבוע כיפי זה היה לכולנו) מתברר כי ליותר משליש מהאוכלוסייה בישראל אין בכלל פנסיה. לא חסכו.

לרוב האזרחים העובדים שיש פנסיה, אין ממש מושג כמה יש שם. אז תנו לי לגלות לכם: קצת מאוד. העיקר שכולנו עוברים מתרבות של קצבאות לתרבות של עבודה, כי בקצב הזה נצטרך לעבוד עד גיל תשעים, עובדי קבלן בניקיון, ויוכלו להלין את שכרנו עד שנמות ואם נצטרך ניתוח דחוף, לא יהיה לנו מאיפה לקחת ונוכל להידרדר בכיף לחובות. מי אמר שהעולם שייך לצעירים, מי?

ה.

התמונה ברורה, אם כן: אנחנו על הדרך המהירה להפוך לחברת מופת. מהלכים היסטוריים הולכים ומבשילים, חלקם כלל עולמיים וחלקם ייחודיים לעם היושב בציון, והם כולם מבטיחים שבזכות אותו מעבר מפורסם לתרבות של עבודה הולך להיות פה שיגעון. אשר לי, קצת לפני שאני נכנס לשנתי הארבעים וארבע על הכדור הכחול הזה, אני לא רואה סיבה להרגיש שום דבר מלבד אופטימיות קוסמית וציפייה דרוכה לשנות הזהב שלי.

 דרור פויר

צא ולמד איפה מונח לבו של האדם העובד ואיפה נאמנותו. המעסיק זורק אותו לכלבים, והוא חושב על הלקוחות