הבעלים לשעבר: לעזאזל, למה בעצם נכנסנו לזה?!

היו כאלה שהחשיפה שרפה אותם. חלקם לא מדבר עם תקשורת מאז שניתקו ממנה באקט המכירה. חלקם מתגעגע לתקשורת, לאדרנלין, להרגשת החשיבות והיצירה, אפילו לתרומה לקהילה. ויש קיצוניים אף מאלה, למשל אלי טביב, שצוברים שעות בתי משפט ועינויי דין, ועדיין מחליפים בעלות על קבוצות יותר מאשר צעצועים מוטוריים. כל אחד והמקרה שלו, כל אחד והלקח שלו, כל אחד והתובנה שלו.

בניסיון להבין מה יש בו בכדורגל הישראלי הזה, חזרנו לכמה מהבעלים ששהו במחיצתנו ולו לתקופה קצרה. השאלות שהעמדנו מולם הן פשוטות: למה בעצם נכנסו לסיפור הזה למרות אינספור אזהרות? האם למרות הכל, זו תיזכר כתקופה טובה בחייהם? מה הרגעים ששברו אותם? חלק מהאבחנות, הפתיעו גם אותנו.

אלכס שניידר
תכיר, תקשורת הספורט הישראלית

אביב בושינסקי זוכר את האינצידנט הזה כאילו התרחש אתמול. ינואר 2008, אלכס שניידר, מולטי מיליונר יהודי-קנדי שעשה עליה עם הוריו, גר בנתניה, עזב את הארץ ועשה את כספו בצפון אמריקה, רכש שלושה שבועות לפני כן את מכבי ת"א מידיו של לוני הרציקוביץ'. בפועל החזיק הרציקוביץ' בקבוצה יותר מ-11 שנה, השקיע עשרות מיליונים, יחסי הגומלין שלו עם הקהל היו זוועתיים מה שהוביל בפועל ליחסי ציבור עלובים שקיבל מהתקשורת.

"הזהרתי אותו שאם לא נצליח האוהדים יקללו אותו והתקשורת תטפס עליו", משחזר בושינסקי, מי שהביא את שניידר למכבי ת"א ומי שהפך להיות נציגו ויו"ר הקבוצה. "אמרתי לו שאני בא להיות ה'באפר זון' שלו, לעמוד בתווך. הוא היה מוכן לקטע של קללות האוהדים. הוא התקבל בכבוד מלכים, אבל התקלה הראשונה שלו היתה אכן מול התקשורת".

הימים ימי תחרות קשים בין מערכות העיתונים הגדולים, מי פותח יותר תיבות פנדורה על בעלים חדשים, בעיקר זרים. פחות משנתיים לפני כן חשף מעריב כי ה"הבעלים החדש של מכבי ת"א פיליפ סלומון", כפי שהוצג במסיבת עיתונאים, הוא לא אחר מאשר פיליפ חאבאבו, עבריין נמלט ומבוקש בצרפת. חודש לאחר מכן חשף אותו עיתון כי המאמן המיועד של דניאל יאמר, הבעלים החדש של מכבי נתניה, הוא חבר במפלגה אולטרה-לאומנית בסלובקיה. שניהם כמובן לא הגיעו למחוז חפצם. ידיעות אחרונות חיכה להזדמנות שלו ובתחקיר שפרסם '7 ימים' גילה כי תאגיד הפלדה בבעלותו של שניידר מוכר חומר גלם לחברות נשק שסוחרות עם מדינות ציר הרשע, בין השאר איראן וסוריה. בושינסקי לקח עימו את המנכ"ל, עוזי שעיה, איש מוסד לשעבר, ובעל הבנה עמוקה בנושא, ותיאם פגישה עם עורך '7 ימים', אז ניר חפץ, בניסיון למנוע את פרסום הכתבה בגלל הנזק העצום שעמד בחובה. "חפץ אמר לי", שיחזר לכתבה זו בושינסקי, "'אני מפרסם כתבה על אדם שמכר את נשמתו לשטן'". בושינסקי נדהם: "ברגע שהוא אמר את זה קמתי והלכתי משם. שניידר נפגע מזה. הוא חשב שהוא בא לגאול את מכבי ת"א, אבל עם כל ההכנה שעשיתי לו, זה היה כבר מחוץ למגרש".

אחר כך הגיעו הצרות האחרות שהביאו את שניידר לבחון לעומק את סוגיית 'למה אני בכלל צריך את זה?' "הוא מאוד לא אהב את הקטע שאמרו לו להביא עוד ועוד כסף. דולי ג'ונסון הוחתם בהרבה כסף, על מאור בוזגלו אמרו לנו אבי נמני ומאיר שמיר שהוא השחקן הכי טוב בעולם. שמיר אפילו השתתף בקניית כרטיס השחקן שלו. אבל כגודל הציפיות, כך גודל האכזבות. אלכס האמין שהכל יהיה בסדר, ועדיין היה מספיק חזק, עד שבא משבר כלכלי במזרח אירופה שאילץ אותו להיערכות כלכלית מחדש והוא ביקש למכור את הקבוצה".

עונה וחצי החזיק במכבי ת"א אלכס שניידר. בושינסקי אומד את השקעותיו ב-200 מיליון שקל. הוא שילם על הקבוצה, הוא מחק גירעונות, הוא השקיע בהשבחת הסגל. והוא ברח. הוא אפילו הסכים להעביר את הקבוצה ליורש שהביא לו בושינסקי, מיטש גולדהאר, בלא תמורה ובלא חובות, העיקר לעזוב את זה. כשניסינו לצורך הכתבה להתקיף את קו הטלפון שלו בקנדה, הוא מילמל משהו על שיחה בקו אחר לפני שלחץ על לחצן הניתוק. השובע מהעיתונות הישראלית ניכר בקולו.

רחל שפירא
לא נתנו לרובי מנוחה, אפילו לדקה

שניידר היה בעסק הזה פחות משנתיים, כיסה חובות, חיסל את שיטת הבארטרים, ניקה אורוות, והכין לגולדהאר, לפי בושינסקי, את הקרקע. רק דבר אחד לא השתנה לפי היו"ר לשעבר: "קשה מאוד לחפש משקיע לקבוצה ישראלית, גם בגלל המבנה האינהרטי. אתה לא יכול להרוויח כסף מכדורגל בארץ. זה מאוד קשה להבנה לאנשים בצפון אמריקה, שקונים ומוכרים קבוצות פוטבול ובייסבול. שם אתה עושה כסף כשאתה מוכר את הקבוצה. יש כללי משחק עסקיים לכל דבר. כאן, גם כשאתה ברווח, אתה לא יכול למשוך את הכסף. אם מישהו חושב להרוויח כסף זה עוד נחשב לו כמעשה מגונה. כאן מכנים את הנכנסים לכדורגל כמשקיעים. וזה ממש לא נכון, כי השקעה היא למטרת רווח. אתה רק קונה. אתה קונה תהילה וזהו. אולי גם אדרנלין מהמשחקים. התהילה היא מאוד שבירה. גם אם זכית באליפות, רף הציפיות אחריה מאוד גבוה".

שניידר הוא לא היחיד שהציץ ונפגע. מאז קיבל יעקב שחר בקיץ 1992 באופן רשמי את זכויות הניהול של מחלקת הכדורגל מהאגודה, והפך לאיש הפרטי הראשון שהחזיק בזכויות ניהול בקבוצה ישראלית, החזיקו רבים בבעלות על קבוצות בכדורגל הישראלי. היו כאלה שיצאו משם וחלק מהשקעתם בידיהם, למשל חזי מגן - שלא רצה לשתף פעולה בהכנת כתבה זו - שמימש שטרי הון ברשות לבקרת התקציבים בעקבות מכירתו של אלירן עטר למכבי ת"א, ויש גם מקרים שונים בתכלית, כמו זה של רובי שפירא.

בדצמבר 2001, שנתיים וחצי לאחר שהגשים חלום וזכה עם קבוצתו, הפועל חיפה, באליפות היסטורית, ירה רובי שפירא בראשו בביתו בניגריה, כאשר קרוביו נמצאים בארץ. דיברו על קריסה של עסקי הדגים שלו בניגריה, אך העובדה כי לא הצליח למכור את הפועל חיפה - אולי כדי להקל על מצבו הכלכלי - בעיקר כיוון שלא רצה למכור אותה לכל דורש, תמיד תהדהד כסימן שאלה מעל מותו הטראגי: האם אלמלא השקעתו הפיסית והכלכלית בהפועל חיפה, עסקיו האחרים היו שורדים וכך גם חייו?

קרוב ל-12 שנה לאחר מותו, מתבוננת אלמנתו, רחל שפירא, על התקופה ההיא ובאופן מפתיע מתפשטת ערגה בקולה: "אישית היה לו שווה לקחת את הפועל חיפה כיוון שבכך הוא הנציח את אביו ואת אחיו, והיה חשוב לו מאוד להביא את הקבוצה לרמה מסוימת כדי להיות גאה בקבוצה שאחיו ואביו אהבו. בדיעבד כל הסיפור לא היה שווה. אנחנו אלה שמרגישים בחסר, למרות שאני מעריכה את האוהדים ואת האנשים בקבוצה שזוכרים את רובי ומדברים עליו באהבה, בכבוד ובמילים טובות".

 רובי שפירא ז''ל בעלי הפועל חיפה לשעבר / צלם: משה שי

הסיפור של שפירא הוא נגטיב קלאסי לסיפור של אלי טביב: אדם שהחליף שלוש קבוצות, שלא ברור באמת את מי הוא אוהד, שהשמועות לגביו מעורפלות יותר מהאינטרסים שלו. רחל שפירא מתארת את הנעשה מאחרי האיש עם הסיגר הדקיק ופני הפוקר: "להיות בעלים בכדורגל הישראלי זה לא פשוט, זה סבוך מאוד, זה קשה וזה דורש הרבה גם מהאדם וגם מהמשפחה שמקיפה אותו. לרובי לא היו עסקים פרטיים בארץ. ברמה האישית הוא אהב את זה ואהב את הקבוצה וזה נתן לו המון מבחינה אישית ונפשית. מבחינה כלכלית הפועל חיפה לא קידמה את עסקיו הפרטיים בשום דבר, אולי מבחינה ציבורית כי שמו רץ בכותרות. היה לו קשה עם החשיפה, אבל כשאתה נמצא בתוך זה אתה לא יכול לברוח מהחשיפה הזו כי גם כשאתה רוצה, אתה לא מסוגל. לא נותנים לך מנוחה אפילו לא לדקה אחת".

ולשפירא יש גם את הכלים לניתוח. "בעלות פרטית על קבוצות כדורגל זה נראה דבר מובן מאליו. אבל השחקנים לא לויאלים למועדון, הם לויאלים למקום העבודה שלהם, הם רוצים לשפר את הכנסה הכלכלית ואת הקידום המקצועי. המטרה והעניין של רובי בבעלות על האצטדיון בקרית חיים (והוא היה על סף רכישה חלק מהקרקע - ר.ע), הייתה לייצר שטחים מסחריים, להשכיר אותם ובדמי השכירות לממן חלק מפעילות הקבוצה. הפרויקט הזה עד עצם היום הזה לא יצא אל הפועל ונעצר מדי פעם במשרד כזה או אחר.

"אני הייתי מציעה לברוח מזה. כאשת משפחה זה מאוד קשה. מאבדים את הפרופורציות וזה יכול להגיע לנקודות קיצוניות. היו בעלים שהפסידו המוני כספים. הם יצאו מהכדורגל בחור ענק בתוך העסקים שלהם. אדם בונה את עסקיו כל חייו, נגרר להרפתקה, ויוצא מהעסק כשהוא נפסד. כשאדם נכנס לתחום הזה הוא נגרר רגשית, ולא עוצר את עצמו מבחינה משפחתית-כלכלית".

דניאל יאמר
היה כיף, ממליץ בחום

בעלים שמגיעים לקבוצת כדורגל לא מגיעים כשהם מכירים את המערכת הפנימית, את המערכת הציבורית, את הנגישות לכסף ציבורי ואת דעת הקהל בדרך שלא תגרום להם לבצע טעויות. פועל יוצא של טעויות זה כסף שנמחק ללא תכלית. לדניאל יאמר שהגיע למכבי נתניה בקיץ 2006 הספיקו חמש עונות בהן שרף מכיסו כ-80 מיליון שקל לפני שהחליט להחזיר את המפתחות.

יאמר הצליח להיות יהודי בגרמניה בתקופת הרהביליטציה הגדולה של בני הדור השני והשלישי, ועדיין לא הגיע לישראל, עד שרכש את מכבי נתניה. היום, עדיין באנגלית, מהטלפון הסלולרי שלו, למרות שהאצטדיון לו ייחל עומד כבר על תילו אבל מכבי נתניה בליגה השנייה, הוא מדבר בשבחה של התקופה: "לכל דבר יש את הרגע המתאים לו. זה מה שהיה נכון לי לעשות באותה תקופה והיה בזה הרבה כיף. הייתי מצליח מאוד, מוקף באנשים צעירים כמו איתי שכטר, אלמוג כהן, דדי בן דיין, שטראובר, קלמי סבן. הייתה תקופה שהיו לנו הכי הרבה שחקנים בנבחרת. היה לי המון מזל. בכלל לא היה לזה קשר לעסקים הפרטיים שלי (מפעלי טיטניום בבעלות אביה של ליסה אשתו, ועסקי נדל"ן). זה קידם אותי בכך שהייתי בעלים של מכבי נתניה, קבוצה חשובה, במדינה מאוד מעניינת. אין צורך ביותר".

יאמר גם ממליץ לאנשים לעבור את החוויה הזאת, גם אם המודל לא יאפשר להם לעשות ממנו כסף. "אם אנשים פרטיים לא יוציאו כסף מהכיס כדי לעזור לקבוצה ולקהילה, זה לא יקרה אחרת. באופן בסיסי זה גם הצליח. עובדה היא שכל כמה שנים באים אנשים חדשים, אם זה מקנדה רוסיה או גרמניה. אין גם קשר להישגים. החיים הם דינאמיים והכל אפשרי, בטח בספורט. ספורט הוא לא צפוי וזה מה שיפה. ולכן, אם אנשים רוצים לעזור לקהילה, אני רק יכול להמליץ להיכנס ולקחת קבוצת כדורגל. אתם צריכים להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה. הכדורגל הישראלי הולך בדרך הנכונה, הארגון, האצטדיונים, המעמד שלנו בפיפ"א ובאופ"א. מהצד שבו אני עומד כרגע, אני רואה רק שיפור".

מאיר פניג'ל
נשאבתי, נגררתי, נהניתי מכל דקה

הנה, ככה בפשטות, כל קונספציית ה"מטומטם מי שנכנס לכדורגל" קורסת. תראו את מאיר פניג'ל, בן אדם שהעביר מחצית מחייו בניו יורק, בעסקי ג'ינסים, ומצא את עצמו בקיץ 2001 מציל את בית"ר ירושלים מידיו הלא מנוסות של גד זאבי, הנוחי דנקנר של תחילת המילניום. גם ללא מכשיר דור שלישי אפשר היה לחוש בעיניו המזוגגות של האיש כשדיבר על בית"ר ירושלים, זו שמסר אחר כך לארקדי גאידמק. "זה היה כיף בלתי רגיל. ברור שאם אתה לוקח קבוצה לשנים רבות, זה יותר כיף ואם זה לזמן קצר, זה מבאס מאוד. אני נהניתי מאוד מהתקופה שהייתי בבית"ר. כשאתה בא מאהבה, הכל הולך ולכן נהניתי. לכן אני לא חושב שזה מכובד לקפוץ מקבוצה לקבוצה כמו אלי טביב".

כשאני מנסה להבין מה בדיוק היה מהנה בתקופה שלו בבית"ר, שרובה הייתה מאבקי תחתית, פניג'ל נשאב עמוק לרומנטיקה: "זה נתן סיפוק. זה יותר מכיף של הצלחה בעסקים. זה כמו אורגזמה. לנו היו יותר מ-1,500 ילדים ששיחקו במחלקות הנוער. קח לדוגמא את איזי שרצקי שבנה בקרית שמונה משהו שלא ניתן להסבר. הוא עבר בטפשותו או בחוכמתו את ה-10 מיליון שקל השקעה מדי שנה. לא רק שזה לא קידם את עסקיי, עבדתי רק בבית"ר. לא היו לי עסקים פרטיים חוץ מזה. באנו פרופר לבית"ר ירושלים. זה גם קלקל לי את כל העסקים בארה"ב. חשבתי שאני אבוא לחודש ואוכל לנהל את זה כמו טביב, בשלט רחוק, אבל נשאבתי לתוך הקבוצה ולא היה לי לא יום ולא לילה. ועם זאת, אני יכול לומר שנהניתי מכל דקה. הייתי יכול להישאר במשרדים עד אחת בלילה ולא הייתי מרגיש. זה כמו לבנות רב קומות. השארתי את זה באמצע כי הפיתיון (תגמול מיידי מארקדי גאידמק של 35 מיליון שקלים, לו ולשותפיו שאול ומאיר לוי - ר.ע) היה גדול, למרות שאשתי יפה כעסה עלי שעזבתי. היא אמרה לי: 'את קוקה קולה ובית"ר לא מוכרים. אני לא מדברת איתך עד יום ראשון, אתה יכול להיכנס לחדר השני'".

"זה הרי כיף בלתי רגיל להיות בעלים של קבוצה, בעלים פרטיים. כשאתה מוכר 12 אלף מנויים וקבוצות הנוער שלך מתפקדות ויש לך שחקנים בנבחרת, אתה מאושר. כשאתה מביא שחקנים לבית חולים זה נותן סיפוק. זה דבר תובעני מאוד אבל כיפי בצורה בלתי רגילה. כשאתה בצמרת אתה רוצה להביא עוד שחקן כדי שתצליח יותר. אם אתה בתחתית אתה הולך להביא שחקנים כדי להציל את עצמך. וזה לא נגמר בזה, אתה גם מדבר כל יום עם המאמן.

"אז נכון, השנה או השנתיים האחרונות עשו לא טוב לכדורגל. אבל עדיין, לא רק שאני ממליץ, אני גם מתבייש בעשירים שלא יודעים אפילו איזה הנאה זה יכול להביא. פעם באנגליה היו חוליגנים שאי אפשר היה לתאר בכלל והיום אתה הולך שם לכדורגל עם ילדים. פעם גם הייתי נוסע מירושלים לתל אביב במסלול אחד ומוציא את הראש מהחלון כדי לעקוף. היום זה אחרת, הכל מתקדם. השינוי שחל במכבי ת"א יקרה לפחות לעוד שש קבוצות".

 אוהדי בית``ר ירושלים / צילום: שלומי יוסף

המאוכזב
זה היה כפוי טובה, לא היה שווה את זה

האמת היא שגם אנשים כמו לוני הרציקוביץ' יכולים להגיע שהם "לא היו מוכנים להפסיד את זה בשום אופן", למרות שעל הרציקוביץ' מעיד בושינסקי כמי "שמגיע היום למשחקים של מכבי ת"א ולא מעניין שם אף אחד, לאחר שכמעט התרושש בגלל מכבי ת"א. לבן אדם כזה צריך להיות כסא על שמו". יש בעלים שלא רק שאין כסא על שמם, הם לא מתקרבים אפילו לבדוק אם יש. אחד מהם, שביקש לדבר שלא לייחוס, ורק בגלל שלא בא לו שיזכרו אותו, מרגיש רע מאוד עם התקופה ההיא: "זה משהו מאוד דו פרצופי. אני לא חיפשתי פרסום וזה לא עניין אותי. זה לא שגם מינפתי את עסקיי דרך הכדורגל. העניין פשוט: אתה נותן המון מעצמך, בסדרי גודל שאין דברים כאלה, ובראיה לאחור זה לא שווה את החמש שנים או מה שאתה נותן בשביל הכדורגל. לי, העיסוק והעולם הזה לא התאימו".

"אני באתי בעיקר כדי לטפל בנוער. זה היה האישיו", ממשיך אותו בעלים לשעבר, "לראות ילדים שאם הם לא יהיו במסגרות האלה, הם יהיו במסגרות לא טובות, נותן סיפוק. אבל אתה מבין מהר מאוד שזה כפוי טובה לחלוטין ובסופו של יום מה שלא תעשה, יהיו כאלה שיאהבו או ישנאו. קשה לייצר קונצנזוס. יש אנשים שמצליחים בדבר הזה. אנשים שנמצאים הרבה שנים וזוכים להצלחות. יש מודל שמצליח להביא לתוצאות טובות ולהצלחה. אני לא בטוח שרק כסף מסתתר כאן. זה בא מניהול נכון, דרך חיבור של אנשים נכונים סביבך וכמובן כל זה עובר דרך כסף. כשאתה גר פה בישראל ונתקל ב'חבר'ה האלה', שבאים אליך לעבודה או הביתה, אז זה כבר מתחיל להיות בעיה. מה שאני לא מבין זה איך אפשר לעבור מועדון כל שנתיים".

בפרספקטיבה מפוכחת יותר שאלת המחץ היא איך רואים המרואיינים בכתבה את מה שקורה היום, אחריהם, בקבוצות שלהם. יאמר הביא קבוצה לאירופה, והיום היא בליגה הלאומית: "מה שקרה למכבי נתניה, הירידה לליגה השנייה, לא יקרה לנתניה ב-50 השנים הבאות. היא תחזור מהר, בפרט אחרי מה שנבנה עם שחקנים צעירים אצל יוסי מזרחי. כשהם יעלו לליגה הראשונה הם יסיימו בין מקומות 1 ל-5".

מאיר פניג'ל: "הציון שלי למה שקורה בבית"ר ירושלים הוא כושל מינוס. בושה מה שהיה כאן בשלוש השנים האחרונות. אנשים בכלל לא חשבו על העתיד, רק חשבו איך לגמור שנה. אם הייתי יודע עשירית ממה שידעתי אחר כך על ארקדי גאידמק, לא היינו מוכרים לו את זה. משנה לשנה ירדנו בהשקעה כי ידענו לשמור על איזון. הלכנו לבזק והוט כשחיפשנו ספונסרים ולא הלכנו לחנויות מכולת. נכון היה לבנות קבוצה להרבה שנים, מה שעושים איזי שרצקי, יענקל'ה שחר ומכבי ת"א".

אביב בושינסקי: "מאוד מרשימה העובדה שמביאים לכאן מאמנים זרים וצוות מקצועי זר. אני מקווה שלא ייסחפו אחרי הדרישה הבלתי מתפשרת של אוהדים להצלחות כאן ועכשיו. למיטש יש רצונות לעשות עוד דברים. אני מקווה שהוא לא יתעייף במהלך הדרך אם הקבוצה חלילה תיקלע לתקופה לא טובה. האנשים האלה לא אוהבים להפסיד כסף או לזרוק כסף, לכן צריך לשמור עליהם בצמר גפן כי חוץ מלהביא תואר אין הרבה רגעי אושר בעסק הזה. כדורגל זה תשעים אחוז תסכול ועשרה אחוז הנאה, אבל כשההנאה מגיעה, אין מאושר ממך".