"אנחנו מדינה של קנאים: אנחנו לא מדינת היי-טק, לא אומת הסטארט-אפים - וקשה לנו לפרגן לאקזיט מוצלח" (ינקי מרגלית, "גלובס", 20.8.13).
מפתיע אותי שינקי מרגלית מפרסם עוד מאמר קינה שמהדהד את הרטוריקה של רני רהב על "שנאת עשירים". זה מפתיע, כי ינקי מרגלית אף פעם לא היה רני רהב, הוא אף פעם לא היה קול אדוניו. מרגלית שראה כל חייו למרחוק, לפני רובם, מתקשה לפעול באותה צורה למול יזמים חברתיים, שרואים למרחוק, לפני רובם.
כיזם היי-טק שהמציא חלק מפלאי עולם, מרגלית החליט לפעול הפוך לסיפור חייו. להתקרבן במקום להתמודד. ליילל במקום ליזום.
לו מרגלית היה מתמודד, יוזם ומקשיב ליזמים החברתיים, הוא היה מבין שלא מדובר בשנאת עשירים, ודאי לא בקנאת מצליחים. מאז התחוללה מהפכת התודעה בקיץ 2011, בעקבות אוהל שנטעה דפני ליף בשדרות רוטשילד בתל-אביב, הציבור הישראלי דורש אחריות חברתית.
יזם חברתי שחשוב להקשיב לו הוא ביל גייטס, שהיה מהראשונים להבין שבעולם בו ממשלות מאבדות מכוחן ותאגידים צוברים כוח בלתי נתפס, מוטלת האחריות על האינדיבידואל לשאול את עצמו מה אחריותו במצבה של החברה בה הוא חי.
תשלום מסים, למשל. בשנים האחרונות קיבלו חברות גלובליות פטורים ממסים. מהפטורים הללו נהנים גם אינדיבידואלים כמו מרגלית או כמו שלמה קרמר או גיל שוויד. כל הפטורים האלה ניתנו על-פי חוק. אבל האחריות החברתית לא מסתפקת יותר בפעולה על-פי החוק. הזמנים האלה מחייבים פעולה הוגנת, מוסרית, אתית, יוזמת ופורצת דרך.
שבועת הנתינה
העולם החדש העניק עושר בלתי נתפס לאנשים יחידים. אותם אנשים יחידים הרוויחו את הונם העצום על-פי חוק. האם זה מוסרי שיותירו את ההון העצום הזה בידם? לא, משום שהם אינם זקוקים להון כזה לתקופת חייהם. האם זה מוסרי שיורישו את ההון הזה לילדיהם? לא, משום שגם ילדיהם אינם זקוקים להון כזה לתקופת חייהם. להון העצום הזה זקוקה החברה.
לכן הקים היזם החברתי גייטס את קרן שבועת הנתינה. אותם אנשים שזכו בהון עתק שלו אינם זקוקים, מורישים אותו במותם לחברה בה הם חיים כדי לממש את אחריותם כאינדיבידואלים לשיפור מצבה של הקהילה בה הם חיים.
ככל שמרגלית יהיה קשוב לקריאת המציאות החדשה, הוא יפסיק להרגיש קורבן. הוא יפסיק להרגיש שנוא. הוא יהפוך לאדם מאושר, אדם שמממש את התכלית היחידה למסע החיים שלנו על כדור הארץ: הענקת מה שיש לך בשפע - יותר ממה שנחוץ לך - לאחרים.
שלשום סיים את מסעו מוסיקאי ענק, שליח מעורר השראה, שהעניק שיעור גדול לכולנו ומתנה. באחד הראיונות האחרונים שלו, אמר היוצר גבריאל בלחסן ז"ל: "האהבה שאני מקבל מהאנשים שאוהבים את המוזיקה ואני רואה מה זה עושה להם - זו אחריות, סוג של שליחות. המשמעות היחידה בחיים האלה היא להעניק, זה הכל. להעניק בעצמך למען אחרים, שישתמשו בזה כתרופה".
את הכישרון העצום שקיבל בלחסן מהיקום - לגעת באנשים ולאפשר להם להרגיש דרך המוסיקה שייצר - הוא העניק בלי סוף במתנה לאחרים, באמצעות שיריו. זו התכלית שמצא לחייו. אם מרגלית יבחר להעניק את הכישרון העצום שקיבל מהיקום, ביכולתו הנדירה לראות את מה שרובנו מפספסים, הוא יהפוך לביל גייטס הישראלי.
במקום להתקרבן, במקום לפרסם מאמרי בכי ונהי כאילו היה רני רהב, יכול מרגלית לבחור להקים את קרן שבועת הנתינה הישראלית. מרגלית יכול להיות מורה דרך לרשימת 500 העשירים הישראלים. מרגלית יכול לרתום אותם לתרום את הונם העצום לאחר מותם - לישראל שהפכה אותם למה שהם.
השאלה היא מה ינקי מרגלית רוצה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.