חולבים את הנהגים

יחס של ישראל לארגון ה-OECD מזכיר חתונה מודרנית, שבה אחד מבני-הזוג משקיע רבות בתהליך החיזור, עורך חתונה מפוארת כדי לשפר את הסטטוס החברתי שלו, ומיד לאחר מכן חוזר/ת להרגלי הרווקות הקודמים. בתקופת "החיזור", שקדמה להצטרפות ישראל ל-OECD, עשה משרד האוצר הרבה מאמצים להפנים את הביקורת של הארגון, לתקן עיוותים, וליישר קו עם העולם המתורבת - לפחות למראית-עין.

אחד התחומים הבולטים היה מיסוי הרכב. חוקרי ה-OECD, שבחנו לעומק את כלכלת ישראל כחלק מהתהליך שקדם להצטרפותה לארגון, לא יכלו להתעלם מחוסר הנורמטיביות של המיסוי הכבד שמוטל על רכב בישראל. בדוח ההמלצות הסופי, שפורסם בינואר 2010, נכללה המלצה ישירה - כמעט בוטה - לישראל בנושא זה: הפחיתו את מס-הקנייה על הרכב.

בדוח נכתב כי "מס-הקנייה הגבוה המוטל על רכישת רכב בישראל הוא נטול הצדקה. מיסי הרכב אמנם עודכנו לאחרונה כדי לשקף שיקולים סביבתיים ("המיסוי הירוק"), אולם יש להניח שהמוטיבציה העיקרית בהטלת המס הזה היא גיוס הכנסות למדינה". והפתרון לדעת הארגון - "תשואה סביבתית למדינה תושג בדרך טובה יותר באמצעות מס על השימוש היחסי ברכב, כמו למשל מיסי דרכים, במקום מס על הבעלות על הרכב".

אלא שלאוצר הייתה "בעיה קטנה" בנושא. המסים על השימוש היחסי ברכב בישראל - כלומר, המס על הדלק - הם מהגבוהים בעולם כבר היום ומכניסים למדינה כמעט 17 מיליארד שקל בשנה. לפיכך, מס-הקנייה הכבד הוא בגדר "גם וגם" ולא "במקום". אז מה הפתרון? לבלבל את ה-OECD עם הרבה "רעש ירוק"; ומסתבר, שהשיטה עבדה היטב.

לקראת פרסום "דוח הביצועים הסביבתיים" של ישראל ב-2011, נפרש בפני חוקרי ה-OECD שטיח ירוק, והושלכו סביבם רימוני-עשן ירוקים למכביר. וכך, מי שקורא את הדוח הסופי עשוי לקבל את הרושם, שישראל היא גן-עדן של מיסוי ידידותי לסביבה ולמכוניות.

באותו דוח סביבתי הקדישו החוקרים גם פרק שלם ומלא התלהבות לפרויקט הרכב החשמלי של "בטר-פלייס", שבעידוד המדינה - כביכול - עתיד להציב את ישראל בחוד-החנית של התחבורה נטולת הזיהום בעולם.

הדוח פורסם, החוקרים הנאיביים של ה-OECD חזרו למקום שממנו באו, ואילו משרד האוצר חזר לשגרת החליבה של בעלי הרכב. בתוך פחות משנתיים מפרסום הדוח נחתכו - סליחה, "עודכנו" - הטבות המס הירוק לרכב חדש באמצעות נוסחת זיהום חדשה ואגרסיבית; רכבי הדיזל מופחתי ה-co2, שברוב מדינות ה-OECD זוכים לתמריצי מס, חטפו מכת-מוות; תקרת מס-הקנייה על רכב בישראל זינקה ל-100% בחסות "מס רכב היוקרה" שפורסם החודש; ואילו חלום הרכב החשמלי עתיר יחסי-הציבור שקע לאבק.

אלא, שאת נתוני הבסיס ואת השורה התחתונה, קשה לטשטש אפילו עם מאסה של יחסי-ציבור ירוקים. דוח עדכני של ה-OECD, שפורסם בנובמבר 2012, הקדיש פרק לניתוח כלל היקף המיסוי על רכב בקרב חברות הארגון. ישראל ניצבת בו, כצפוי, בצמרת המדינות-החולבות, כאשר מקדימות אותנו רק טורקיה ושלוש מדינות סקנדינביות, שבהן קיים מיסוי סביבתי מחמיר במטרה להפחית את מספר המכוניות.

בעוד שהממוצע של כלל היקף מסי הרכב במדינות OECD הוא כ-45% - כולל מס קנייה (בהפחתה של תמריצים ירוקים ואבזרי בטיחות), מע"מ ואגרות - בישראל עמד המס הזה ב-2012 על קרוב ל-70%, וזה עוד לפני חישוב המכס שמוטל בישראל על מכוניות מהמזרח הרחוק, לפני הפחתת המס הירוק שנכנסה לתוקף השנה, לפני העלאת המע"מ ל-18%, ולפני מס רכבי היוקרה.

בשורה התחתונה, על-פי נתוני 2012 האזרח הישראלי משלם על רכב משפחתי טיפוסי כ-43% יותר מהממוצע במדינות ה-OECD, ואילו על מכוניות "עירוניות", שעליהן מתגאה האוצר בהפחתת המס באמצעות הרפורמה "הירוקה", משלם הישראלי כ-40% יותר מהממוצע ב-OECD. אפילו על רכבי כביש-שטח גדולים ויקרים, שברוב מדינות ה-OECD נענשות במיסוי סביבתי כבד במיוחד, שמקפיץ את מחירם, משלם הישראלי כ-30% יותר מהממוצע בחברות הארגון.

אפשר להניח, שלקראת דוח הביקורת הבא בעוד מספר שנים, יימצאו כאן שיטות חדשות לייצר "רעש רקע" שירגיע את האירופים החנונים. אולי זו תהיה הפחתת מס על מכוניות מונעות במים. אולי יוטל "מס קוסמי" שמבוסס על תנועת הכוכבים. אל דאגה. האוצר כבר ימצא משהו.