למגר את המנטליות של "עשיתי-ילדים-שאין-ביכולתי-לפרנס"

החוצפה של אנשים לחשוב שמישהו צריך לשלם להם עבור פרנסת ילדיהם, שחובת המדינה לתת להם בונוס על החלטה שקיבלו מתוך צרכיהם האישיים, שלא לומר האנוכיים, שכספי משלם המיסים - שאינו צד בהחלטתם זו - מגיעים להם, ובכן החוצפה הזו צריכה להיפסק כאן ועכשיו.

מאחר שאין סיכוי שזה יקרה מיוזמת ההורים עצמם, טוב עשתה המדינה (שברוב המקרים רק מעצימה עיוותים) שהחלה לתקן עיוות היסטורי, וקיצצה את קצבאות הילדים. למרבה הצער, גם זה מעט מדי כי היה צריך לבטלן לחלוטין, כפי שאכן הבטיח שר האוצר יאיר לפיד טרם הבחירות. בנוסף, ייתכן שזה אף מאוחר מדי לשנות את מנטליות ה"הצילו-עשיתי-ילדים-שאין-ביכולתי-לפרנס-אז-תנו-לי-קצבאות-ודיור-ועבודה-כתגמול-על-היותי-בלתי-אחראי", שפשתה זה מכבר במקומותינו.

אנקדוטה: עכשיו אתם יודעים איך מרגיש כל טייקון-כוכב חזירי שהגבלות חוקיות חדשות פתאום מכריחות אותו להסתפק בפחות מכפי שהורגל בו. זה אותו הדבר, מוסרית וערכית, רק שבהרבה פחות כסף: הטבה שניתנה במישרין או התאפשרה בעקיפין, ויצרה הרגל מגונה שבחטא יסודו. וכאשר הוחלט לעצור את העיוות - פתאום הקוזאק חש נגזל על מה שמלכתחילה כלל לא היה שלו. אתם לבטח תתקוממו מרה על ההשוואה הזו, נכון? אוקיי. לא ניתן לעובדות לבלבל אותנו.

יש ארבע בעיות מרכזיות בקצבאות הילדים אותן אתם רוצים לשמר:

1. היעדר הצדקה דמוגרפית.

קצבאות ילדים עשויות להיות מוצדקות כאשר קיימת משימה לאומית להגברת פריון. אולם, אין בארץ בעיה של ילודה. להיפך, אנחנו מובילים בה - ולמרבה הצער רק בה - במדינות ה-OECD . יתירה מכך, אנו המדינה היחידה ביניהן, אצלה אין ירידה בילודה עם עלייה בהשכלת האישה. לכן, גם ההשוואה הפופוליסטית למדינות סקנדינביה, למשל, או אירופה בכל, אינה רלוונטית - שם ישנה בעיה ממשית של היעדר ילודה (אגב, משהו שהאיסלמיזציה של כל האזור תפתור בקלות תוך עשור או שניים).

שומה עלינו להתנער מן הטראומה הפוסט-שואתית של סכנת ההכחדה ולזכור שאם כבר הכחדה, היא לא תגיע מהיעדר פריון, אלא (בין השאר) מתהום כלכלית ש(גם) קצבאות הילדים תורמות לה את חלקן.

2. היעדר הצדקה ערכית.

כל תשלום עבור ילדים, בייחוד כזה שאינו מגביל את מספר הילדים עליהם מתוגמלים ההורים, ואף מגדיל את הסכום ככל שמספרם עולה, אינו צודק. חד וחלק. הוא מפלה לרעה הורים הלוקחים אחריות כלכלית על גורלם וגורל משפחתם ומולידים רק את מספר הילדים ביכולתם לכלכל עצמאית. ומצד שני, מעודד פרזיטיות לכל דבר. במובן זה, מה שונים החילונים מהחרדים? רק במספר הילדים, לא בבעיה הערכית של חוסר אחריות לגורלם.

וזה עוד לפני שדיברנו על מי שבוחרים כלל לא להוליד ילדים והם אזרחים תורמים לחברה שרק משלמים לה מיסים ולא זוכים לאף הטבה שהיא, מה ששוב יוצר מצב של פרזיטיות הורית על גבם.

3. היעדר הצדקה עניינית.

ברגע שקצבאות הילדים משולמות להורים, הן הופכות לחלק שוטף מהכנסת המשפחה, ללא שום יכולת לבחון האם באמת משמש לרווחה ישירה של ילדים או לקניית ספה חדשה לסלון. בכך הן מפספסות את מטרתן.

כמובן ניתן לטעון, ולא בחוסר צדק מוחלט, שגם ספה לסלון נדרשת לבית מסודר, שהוא חלק מרווחת הילדים, אבל בואו לא ניתמם. דווקא במצב הכלכלי הירוד של רוב הציבור, כולנו יודעים שהכסף נעלם במינוס ולא מופנה לחיסכון להשכלה גבוהה.

4. היעדר הצדקה מעשית.

רוצים לדאוג לרווחת ילדי המדינה, בהיותם העתיד של כולנו? מצוין. גם אני. אז בואו נניח לרגע את אי-הסכמה האידאולוגית על הולדת ילדים שאין ביכולתכם לפרנס בצד, ובואו נתמקד בלדאוג להם באמת.

יש רק דרך אחת לעשות זאת בצורה האפקטיבית ביותר, כשמדובר בכספי המיסים שלנו (כמובן בהנחה שלא ניתן אותם רק לחרדים), והיא להפנות את הכסף שיועד לקצבאות הילדים לתשתיות ולפעילויות שחובה עלינו לעסוק בהן כחברה:

■ למפעל ההזנה לכל הילדים בכל מוסדות החינוך, בכל הגילאים.

■ למימון כל צרכי בית-הספר מכיתה א' ועד י"ב, כדי להחזיר למושג "חינוך חינם" את משמעותו האמיתית, שנעקרה ממנו זה מכבר.

■ לטיפול בנוער מנותק ונוער בסיכון.

■ לתמיכה בנערים ונערות הומוסקסואלים.

■ למניעה וטיפול בהפרעות אכילה, סמים ובריונות פיזית ומקוונת.

■ להעלאת השכר והרמה של המורים ולדילול מספר הילדים בכיתה.

לא חסרות מטרות ראויות בעלות השפעה מיידית לטובה, כמו גם ארוכת טווח. והנה הרסתי לכם את הנאצות שתכננתם לקלס אותי בהן: אני בעד הילדים, גם כשאני נגד ההורים. ולכן אני רוצה שהם ייהנו מן הכסף ישירות, ולא שאתם תתרגלו לבונוס על חשבוני.

הכותבת היא מנכ"לBossProblem, הפורטל להצלחה בעבודה, יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית.