חוטפים לה את הפונץ' והאורז

ציטטה ישנה מתארת את משימתו העיקרית של הפדרל ריזרב, הלוא הוא הבנק המרכזי של ארה"ב, "לחטוף את קערת הפונץ' מן השולחן באמצע המסיבה" (מיוחסת לנגיד אמריקאי מאמצע המאה שעברה). ובכן, הפד עדיין לא חטף את הקערה, אבל ידו מתקרבת אליה במידה מספקת כדי להפסיק את המוזיקה מאיסטנבול ועד מומביי, מקואלה לומפור ובנגקוק ועד שנחאי.

הקרקע נשמטת והולכת מתחת לכלכלותיהן מהירות-הצמיחה של אסיה. על הצגים הדיגיטליים בדרום מזרח אסיה מרצדים מספרים שלא נראו כמותם מאז 1997. בהודו מדברים על 1991. שתי השנים האלה מעבירות חלחלה בגוום של בעלי זיכרון.

ב-1997 התמוטטו בזו אחר זו הכלכלות החסונות ביותר, עם תוצאות פוליטיות וחברתיות הרסניות. רק התערבות מעוררת מחלוקת של הפדרל ריזרב מנעה אז את התפשטות השפעת האסיאנית לאמריקה ולשאר העולם, אם כי לא יכלה אלא לעכב את הנפילה.

בהודו, ב-1991, נגמר לממשלה הכסף. יתרות מטבע החוץ שלה פחתו עד שבועיים של יבוא. כשגבה אל התהום, ממש תהום, נאלצה הודו להתחיל רפורמות כלכליות. הן מעולם לא השתוו בדרמטיות שלהן ובהיקפן לרפורמות של סין; בוודאי לא בתוצאותיהן. אבל הן אפשרו השקעות זרות מסיביות וקצב צמיחה שהודו הסוציאליסטית שמכבר הימים לא יכלה אפילו לחלום עליו. בשיאה של הצמיחה הזו, במחצית השנייה של העשור שעבר, תוארה הודו כמעצמת-על כלכלית שלעתיד לבוא.

האפיונים האלה היו מופרזים עוד בשעתם. הודו התקרבה אל מה שכלכלנים אוהבים לתאר כ"מלכודת של הכנסת-ביניים", שארצות רבות נתקעו בה לאחר תקופה ממושכת של צמיחה. אבל עכשיו השאלה אינה של מהירות הצמיחה, אלא של בלימת ההידרדרות. ערכה של הרופיה, המטבע ההודי, נשחק יום אחר יום. היא איבדה בערך חמישית מערכה מאז תחילת השנה. מיליארדים נמחקים בימים האחרונים משווי החברות הנסחרות בבורסה של מומביי, והמדד חזר אל רמתו מספטמבר 2012. משקיעים זרים יוצאים מהודו בבהלה.

נפול נפלה הרופיה

הלצה מרושעת של מנהיג אופוזיציה בהודו: כאשר מפלגת הקונגרס עלתה לשלטון, לפני עשר שנים, שער החליפין של הרופיה לעומת הדולר היה שווה לגילו הנוכחי של ראהול גאנדהי, האיש מס' 2 במפלגה (43); לאחר עשר שנים, שער הרופיה מתקרב אל גילה של סוניה גאנדהי, אמו של ראהול ומנהיגת המפלגה (66); אם המפלגה תישאר בשלטון לאחר הבחירות הבאות, שער הרופיה ישתווה לגילו של מנמוהאן סינג, ראש הממשלה הנוכחי (81).

התחזית הזו היא בת שלושה שבועות. אין זה מן הנמנע שהיא עושה חסד עם מפלגת הקונגרס. הבוקר (ה'), הרופיה צנחה אל מתחת 65 לדולר, ועיתונים הציגו כלאחר יד את השאלה "מתי 70". הממשלה והבנק המרכזי אמנם לא עשו כל מה שאפשר כדי לעצור את הירידה, אבל הם עשו כבר די הרבה, כולל רכישת דולרים, הגבלת יבוא של זהב ושל מתכות יקרות, והגבלות על יצוא מזון.

דבר אחד הבנק המרכזי נמנע לפי שעה מלעשות: להגביה את שערי הריבית. כאשר האוויר יוצא מריאותיה של הכלכלה, וירידה חדה נרשמת בתפוקה, העלאת הריבית לא סתם "תחטוף את קערת הפונץ'", אלא גם את קערת האורז והשעועית.

2013 מתפתחת לשנת-אימים בשביל המטבע ההודי. בינואר הוא נסחר ב-53 לדולר. ירידה של 20% ויותר בשמונה חודשים היא אות שקשה לטעות בחומרתו.

קודם תגידו לאן נעלמו המסמכים

הצמרת הפוליטית והפיננסית אובדת עצות. מקבלי החלטות ויועצים בכירים התלוננו השבוע על פאניקה שמפיחה התקשורת. גם אם יש ממש בטענה, הטון המתגונן והמתלונן שלה אינו מבשר טובות. שיתוק מלא או חלקי צנח על ניו דלהי. השבוע קיוותה הממשלה להשלים את "חוק ביטחון המזון". קשה לחשוב על זמן מתאים יותר מימים של אינפלציה, העושה שמות בתקציביהן הזעירים של משפחות הודיות. אבל החוק לא עבר בפרלמנט בניו דלהי.

הממשלה, שרק קפריזות של מפלגות אופוזיציה קטנות מאפשרות לה להתקיים, איבדה את השליטה על מליאת הפרלמנט. תשעה חודשים או פחות לפני הבחירות הבאות, האופוזיציה העיקרית הריחה דם: היא הגיבה בעונג על ידיעות, ש"נעלמו" מסמכים רשמיים בפרשת שחיתות גדולה, שההודים קוראים לה :coalgate לא משחת השיניים אלא זיכיונות לכריית פחם (coal) שהממשלה מסרה בחמש שנות כהונתה הראשונות ללא מכרזים.

מפלגת הקונגרס עומדת בעיצומה של השנה העשירית לשלטונה. היא החזיקה בשלטון 54 מ-66 שנות קיומה של הרפובליקה ההודית. היא רשאית לטעון להרבה הישגים, שאולי החשוב בהם הוא עצם שיורה של הודו כמדינה מאוחדת. אבל ענן כבד של חשדות שחיתות מרחף עליה ב-30 השנה האחרונות. פרשת הפחם היא רק אחת מהן. אחרת, גדולה מאוד, קשורה בחלוקת תדרים לטלפונים סלולריים. אחרות נוגעות לרכש צבאי, לנדל"ן, לרכבות ולטובות הנאה ושלמונים כמעט בכל תחום פעילות אפשרי.

מפלגת הקונגרס היא בעצם היחידה היכולה להתיימר למעמד של מפלגה כל-הודית, עם נוכחות גדולה או גדולה פחות בכל מדינה של הפדרציה. היא גם רואה את עצמה מסורתית כמפלגתם של החלשים ושל הנדכאים, אף על פי שברבע המאה האחרונה גברה נטייתן של קבוצות מיעוט לפנות אל מפלגות מגזריות ומקומיות.

החוק "הופך היוצרות"

כיאה למפלגת החלשים היא יזמה שורה של חוקים שנועדו להבטיח שירותי בריאות ותעסוקה, בייחוד באזורים הכפריים שבהם מוסיפים להתגורר רוב ההודים. לקטגוריה הזו שייך חוק "ביטחון המזון". זו כנראה הסובסידיה הגדולה ביותר בתולדות האנושות. היא נועדה להבטיח אספקה סדירה של מזון, חינם או במחירים נומינליים, ל-67% של האוכלוסייה (75% של תושבי הכפרים ו-50% של תושבי הערים), בערך 800 מיליון בני אדם. כל אחד מהם נועד לקבל חמישה ק"ג של דגנים בחודש, בסך הכול 52 מיליון טונה, בעלות של אחוז אחד מן התוצר המקומי הגולמי.

קשה להימצא מפריזים בהיקפו של החוק הזה ובחשיבותו. אפשר כמובן להתווכח על התוצאות ארוכות הטווח של מתנות מן המדינה. אבל ויכוח כזה הוא כמעט אבסטרקטי בהתחשב בזה ששליש מכל ההודים חיים מתחת לקו העוני (הכנסה יומית של 1.25 דולרים). שום פוליטיקאי חפץ חיים - והם כולם חפצים - אינו מעז להתנגד לחוק בתור שכזה. יש אי-הסכמה ניכרת על פרטים, בייחוד על מידת שיתופן של כל אחת מ-28 המדינות האינדיבידואליות בחלוקת המזון. אבל עיקר הקושי נוגע לנסיבות הפוליטיות.

פוליטיקאים ופרשנים פוליטיים מתארים את החוק הזה כ"הופך יוצרות", או בתרגום מכאני מאנגלית אמריקאית (מקור בלתי פוסק של השראה לעגה הפוליטית) "משנה משחק" (game changer). בניסיון להאריך את שלטונה בחמש שנים נוספות, מפלגת הקונגרס עומדת להציג את החוק כיהלום שבכתר השגיה. בוחרים נוטים להאזין לאופוזיציה כאשר בטנם ריקה. ממלאיה מקווים לצאת נשכרים.

המנהיגה העליונה של המפלגה, סוניה גאנדהי, קיוותה להציג את החוק הזה בפרלמנט ביום ג' השבוע, שהיה לא במקרה יום ההולדת ה-69 של בעלה המנוח, ראש הממשלה לשעבר ראג'יב גאנדהי. הוא נרצח בהתקפת טרור ב-1991, במהלך אסיפת בחירות.

השושלת מפיחה נוסטלגיה ונאמנות

סוניה, אשתו האיטלקיה הלא-פוליטית-מאוד, נעשתה מנהיגה כמעט בעל כורחה, כמה שנים אחר כך, כאשר התעורר החשש שהמפלגה תתמוטט בלי ידה המכוונת של משפחת גאנדהי-נהרו. המשפחה הזו הנהיגה את המפלגה כמעט מאז ומעולם. אבי-סבו של ראג'יב היה נשיא המפלגה לפני 90 שנה; סבו היה ראש הממשלה ב-16 שנותיה הראשונות של הודו; ואמו הייתה ראש הממשלה 15 שנה ויותר, עם הפסקה באמצע, עד רציחתה ב-1984. שמותיהם של בני המשפחה מתנוססים על רחובות, על כיכרות, על בניינים, על שווקים, על גנים ציבוריים, על אוניברסיטאות, על נמלי תעופה, על בתי חולים, על מה לא.

הממשלה קנתה השבוע עמודים שלמים בעיתוני הודו, כדי לקשור את חוק המזון בזכרו של ראג'יב, ולעורר בזה את רגשי הגעגועים והנאמנות לשושלת. האופוזיציה סירבה לשתף פעולה. גם אם נראה שהיא תיאלץ בסופו של דבר להרשות לחוק לעבור, היא אינה להוטה להקל על הממשלה לתאר אותו כמתנה נוספת של משפחת גאנדהי-נהרו לאומה.

הלהיטות הזו קטנה במיוחד בהתחשב בדמותו של האיש שהאופוזיציה נוטה להעמיד בראש הממשלה הבאה, אם תנצח בבחירות. נארנדרה (על משקל "נרד-נא") מודי, המושל של מדינת גוג'אראט, אינו מסתיר את שנאתו האישית לשושלת. הוא הכריז זה לא כבר כי בני משפחת גאנדהי הם "טרמיטים", המשמידים הכול מלפניהם. הוא הבטיח "לנקות" את הודו ממפלגתם. סקרים וגם אינטואיציות מעוררים את הרושם שמודי פופולרי מאוד, ולא יתקשה להכות את המועמד הסביר ביותר של מפלגת הקונגרס לכהונת ראש הממשלה, ראהול גאנדהי, בנה בן ה-43 של סוניה.

"הרציונליסט נורה"

הודו היא ארץ המזמנת אין סוף הפתעות למשקיף לא-מנוסה, המנסה לעקוב אחריה. צלילה אל עיתוני הבוקר שלה בלי מכלי חמצן היא עניין מסוכן, מפני שקשה לדעת איפה תימצא התחתית. השבוע, מכל הכותרות הדרמטיות על פיננסים ועל אינפלציה, על תקריות אש בגבול פקיסטן ועל פלישה סינית "לשלושה ימים", על מהומות אתניות ועל שחיתות, צדה את העין כותרת אחרת בהחלט:

"הרציונליסט דאבהולקאר נורה למוות".

ה"רציונליסט", ד"ר נארנדרה דאבהולקאר, בן 65, הקדיש את חייו למאבק נגד מרכזיותן של אמונות תפלות בחיי היום-יום של עשרות מיליונים. "אמונות תפלות" הן קטגוריה רחבה מאוד, המקיפה את מלוא תרבות הקדושים והקמעות של הודו, מה שסוציולוגים של דתות היו מכנים "דת עממית", בניגוד לאמונה שיטתית המיוסדת על תיאולוגיה.

הימין הדתי ההינדואי שנא את ד"ר דאבהולקאר. אנשיו נהגו לשבש את הופעותיו הפומביות ולגנות אותו. איש לא קיבל עליו את האחריות לרצח, שהתרחש בעיר גדולה במדינת מהרשטרה (שמומביי היא בירתה). תחת הרושם של הרצח, האסיפה המחוקקת של מהרשטרה מתכוונת לאמץ סוף סוף את החוק נגד אמונות תפלות, שד"ר דאבהולקאר הטיף לו במשך שנים.

"הוא לא היה נגד אלוהים", אמרה הכותרת של הספד בעתון "הינדו", "הוא רק לחם נגד ניצול לרעה של שמו". הכותרת הראשית ב"טיימס אוף אינדיה" הכריזה "חוסל קולו של השכל הישר". זה אולי משפט מפתח להבנה כללית של הודו בימים האלה.

 עליתה ונפילתה של הרופיה