הטרגדיה של מערכת הבריאות

הציטוט שבכותרת שייך למ' (השם המלא שמור במערכת). הוא שלח ל"גלובס" תגובה מרתקת, מפורטת ונוקבת, בעקבות סדרת הכתבות של שי ניב השבוע על פשיטת הרגל של מערכת הרפואה הציבורית. מ' הוא חוקר, אשתו מתמחה. זה שנה שהם נמצאים ביוסטון, טקסס, במוסד הרפואי הגדול בעולם. מ', רס"ן במילואים, מעיד על עצמו שהוא שייך למגזר שנהוג לכנותו "כיפות סרוגות". את התרשמותו המלאה נביא ב"גלובס" בקרוב, לצד רופאים נוספים שבחרו לעבוד בחו"ל כדי להבין מה מתסיס את המערכת מלמטה, לא מלמעלה (פקידי אוצר וכדומה), כי אין כמו האנשים "מלמטה" כדי להעיד על מה שקורה באמת במערכת, כל מערכת.

לעת עתה, קיבצנו מבחר קטנטן מהתובנות של מ'. "אני רוצה לקבוע הנחת מוצא עקרונית", הוא כותב, "מי שהתאמץ והצליח לרכוש השכלה גבוהה בכל מערכת שהיא זכאי לתגמול בהתאם". מ' מפרט לפרטי פרטים את החיים ביוסטון, "חיים זולים להפליא, מהנים ושקטים" ועם זאת הוא מפוכח ומסביר למה הוא יחזור ארצה: "אנחנו, הישראלים, שמוצאים את השהייה בארה"ב מהנה ופורייה, ולא חושבים לחזור לארץ בזמן הקרוב, חיים בתחושה שצריך להתנצל כל הזמן, על זה ש'ירדנו', על זה ש'ברחנו'. זה סוג של 'פיגור' סביבתי. אני לא כותב את זה לצורך המליצה בלבד, התחושה הזאת לדעתי היא מה שדוחף אותנו בסוף לחזור לארץ. כמובן, גם משפחה וחברים ומנטליות, אבל יש לזה משקל רב".

הוא אומר שיש לו "בטן מלאה על המערכת", שאותה הוא מכיר מלפני ולפנים, הן בישראל והן בארה"ב. ויש בלבו לא מעט על "הציניות" של פקידי האוצר. הוא אומר שהוא חווה על בשרו 6-8 תורניות בחודש, בלת"מים אין ספור, משכורת מעליבה ויחס מזלזל של המדינה בזמן ההשבתה. מ' השווה בין ישראל לארה"ב לא פחות מ-20 נקודות בתחומי הרפואה, השכר, יוקר המחיה, החינוך.

הוא מצא גם חסרונות בארה"ב, אבל הנקודה המשמעותית ביותר שלו, לדעתנו, היא ערכית: "קשה להבין את זה מנטלית, אבל מגיע לבן אדם להתפרנס בכבוד", הוא כותב, "שזה אומר שאם רכשתי מקצוע מכובד - אז התגמול בהתאם. אנחנו רואים את ההורים שלנו עובדים כמו חמורים כמעט מסביב לשעון וזה נראה לנו נכון, צודק וערכי. אחרי שנה פה, שיניתי את דעתי. אם אפשר לעבוד שלושה חודשים ולהתקיים מזה בשאר השנה בכבוד - מה רע?!

המכתב של מ' מבטא היטב את הטרגדיה של מערכת הבריאות בישראל. מצד אחד, היא נחשבת אחת הטובות בעולם. מצד אחר, אם היא גורמת תסכול כזה עצום בקרב רופאים צעירים, מתמחים ודור העתיד, וגם בקרב חולים (במיוחד אלה שהפרוטה אינה מצויה בכיסם), זו אכן טרגדיה.

המכתב של מ' מתחבר לתגובות שקיבלנו בעקבות המאמר על בית החולים הדסה עין כרם ומודל השר"פ הקיצוני שלו ("בית החולים בפשיטת רגל, הרופא מרוויח 640 אלף שקל בחודש", "גלובס", 4.7.2013), שהפך מספר רופאים מצומצם למיליונרים כבדים בעוד בית החולים נמצא בבעיות תזרימיות קשות. קיבלנו אז מבול של תגובות מאנשים "מלמטה", רופאים ומתמחים הזועמים על האליטה הרפואית בבית החולים שבו הם עובדים. המוטו שלהם היה ברור - האליטה גורפת את כל השמנת, עושה מה שבא לה, ואנחנו עובדים כמו חמורים בלי תמורה הולמת. אלה תגובות המזכירות את מכתבו של מ'.

קיבלנו מכתב גם מפרופ' נתן צ'רני, מנהל היחידה לכאב אונקולוגי וטיפול תומך במרכז הרפואי שערי צדק. פרופ' צ'רני כתב לנו שהוא שותף לדאגתנו בנוגע לשר"פ והפנה אותנו למאמר שלו מ-2011 על המודל הראוי להנהגת השר"פ. במאמר המרתק, שרצוי מאוד שיונח על שולחנה של ועדת גרמן המנסה לגבש כללים בנושא, עומד פרופ' צ'רני על היתרונות הטמונים בקיום מערך שר"פ אך מזהיר שהם עלולים להיפגע בהיעדר מנגנוני הסדרה שיבטיחו הגינות ויגנו על החולים מפני ניגודי אינטרסים כספיים של ספקי השר"פ (בתי החולים) ומפני ניצול או שחיתות מצדם.

"רגולציה נאותה עשויה למתן את רוב החששות, למתן את הסיכונים המוסריים הכרוכים בהפעלת השר"פ ולאפשר לכל הצדדים להפיק תועלת מהיתרונות, ובאותה שעה לצמצם את הנזק הממשי הנגרם מאי צדק, מניגודי אינטרסים ומניצול", כותב פרופ' צ'רני, בעצמו רופא במערך השר"פ של שערי צדק. הוא גיבש במאמר שורה של המלצות לצעדים רגולטוריים כדי למנוע מצב של ניצול לרעה, ואנו שמחים להביא אותם כאן (ראו טבלה מצורפת) - ולו רק כדי שוועדת גרמן תשכיל להבין שמודל שר"פ פרוע עלול לדרדר עוד יותר את המערכת, להרחיב עוד יותר את הפערים בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, ובין הרופאים עצמם.

 המודל של צ'רני

הקרקס של אי.די.בי: מי יפרק את קרטל הצביעות

מי שהציץ באחרונה באתר הבורסה כדי לנסות לפצח את תמונת המצב העדכנית באי.די.בי גילה לא פחות מעשרות הודעות על שלל התפתחויות כביכול, רובן ריקות מתוכן, חסרות משמעות לחלוטין, חסרות חשיבות ויותר מזה - חסרות ערך עיתונאי כלשהו. מעניין כמה עוד הודעות בורסה (כנראה מאות אם לא אלפים) ישוגרו לחלל האוויר, כמה מאות אלפי מילים עוד יתעופפו וכמה מאות עמודי כלכלה עוד יבוזבזו על נושא קרקסי שכבר לא מעניין כמעט איש.

אה, כן, בוודאי, הוא מעניין כמה עשרות, מקסימום מאות אנשים, שמתפרנסים יפה מהקרקס הזה, שרוצים להמשיך ולהרוויח ממנו (כסף או אגו או תדמית או כולם יחד), קרקס שאיש לא מסוגל להבין, וממילא הוא ממש, אבל ממש, כבר לא כל כך חשוב. אבל בשביל אותם אנשים מוטב שהקרקס הנודד הזה, הן באולמות בית המשפט והן באולמות המו"מ בין עשרות הגורמים המעורבים, יימשך לנצח. והכול, כמובן, "לטובת הציבור".

בואו נעשה סדר, לקראת ההחלטה שאמור השופט איתן אורנשטיין לקבל ביום ראשון, ובוודאי תתואר ברוב הדר כ"דרמטית", "גורלית", "היסטורית" ועוד פראזות מביכות, מנותקות מהמציאות. אי.די.בי הוא כבר לא "הקונצרן הגדול במשק", כפי שעיתונאים אוהבים לכנותו, הוא תאגיד פושט רגל בתהליך פירוק, בין אם מרצון ובין אם בכפייה. בשרשרת הקבוצה הזאת יש ארבע חברות החזקה מרכזיות - כור, דיסקונט השקעות, אי.די.בי פיתוח ואי.די.בי החזקות. השתיים הראשונות הן עצמאיות. מניותיהן נסחרות בבורסה ויש להן שווי חיובי לא קטן.

בקיצור, אין איתן בעיה. באי.די.בי פיתוח, שנקלעה לסבך משפטי ולקרבות של בעלי האג"ח, התרחש דבר מעניין שממעטים לשים לב אליו: בגלל רצף העליות המרשים במניות ההחזקות התפעוליות של הקבוצה (בעיקר שופרסל, סלקום, כלל ביטוח וקרדיט סוויס), אי.די.בי פיתוח מסוגלת לשלם את רוב חובותיה, ולכן הספירה של החובות הללו במעלה הפירמידה (כ-6.2 מיליארד שקל, כולל ריבית ובנטרול מזומנים, נכון לסוף 2012) מטעה ולא רלוונטית.

נותרנו עם אי.די.בי החזקות וחברות ההחזקה הפרטיות של נוחי דנקנר (חוב נטו של כ-2.4 מיליארד שקל באי.די.בי החזקות ועוד מיליארד שקל בקירוב בחברות הפרטיות של דנקנר). שם הכסף הלך קפוט, תקלה ממש רצינית, וכבר נמחק בפועל בתיקי הבנקים ובתיקי הגופים המוסדיים (כולם צריכים להתפלל, לגייס סבלנות ולייחל להמשך השיפור בחברות למטה כדי שיעלה כלפי מעלה ויחזיר חלק מהחובות). לכן, להסדר חוב כזה או אחר אין משמעות, זולת משמעות פורמלית והודאה רשמית: הכסף הלך לעזאזל.

אחרי כל זה, נותרה השאלה ש"מרתקת" את הברנז'ה: מי ימשיך לשלוט בשאריות של אי.די.בי (כלל ביטוח בדרך החוצה; נותרנו עם סלקום, שופרסל, נכסים ובניין, אופציה להחזקות במכתשים אגן, החזקה פיננסית בקרדיט סוויס). ובכן, גם זה לא ממש חשוב, מלבד חשיבות ערכית-מוסרית, כי מי שביצע רצף מרשים כל כך של טעויות, מי ששרף כסף רב כל כך, מי שהוביל את החברה שלו לפשיטת רגל ומי שלא הצליח או מסוגל להכניס כסף פנימה, דינו אחד: ביי-ביי.

והמשיח שיבוא, אם יבוא, במקום דנקנר, הוא הרי לא פילנתרופ: הוא מזהה הזדמנות לעשות סיבוב ממחיקת חובות ומשיקום מה שנשאר. לכן, לכל זה אין ממש חשיבות משקית וכלכלית כלשהי: אי.די.בי התפרקה בפועל, החובות כבר הופרשו-נמחקו והחברות שנותרו מתחת לקבוצה ממשיכות לתפקד לא רע.

אבל, כאמור, יש כמה שחקנים בכל הפסטיבל המיותר הזה שיש להם אינטרס מאוד-מאוד ברור שמופעי הבידור והצביעות של אי.די.בי יימשכו לנצח. הנה הם:

נוחי דנקנר, השחקן הראשי: טוב, זה ברור. במקום להגיד די, מספיק, קחו את החברה, את השאריות, גרמתי מספיק נזק, עכשיו אני מתפנה למשפחתי ואוסף את השברים, דנקנר מתעקש לאחוז בקרנות המזבח. האגו, הו האגו, ההיבריס, הכוח וההשפעה, כמה שהם משבשים את שיקול הדעת. לכאורה, העקשנות של דנקנר מעוררת אמפתיה, הניסיונות שלו להציל את החברה מעוררים הערכה, רק שנדמה שדנקנר עושה את כל זה בשביל להציל בעיקר את עצמו מתביעות אישיות וירידה לנכסיו האישיים.

התקשורת המלווה את דנקנר, בעיקר ערוצי הטלוויזיה: הם מוכנים לעשות הכול, אבל הכול, כדי לקבל ראיון ראשון, מיוחד, בלעדי עם האיש, לטובת זכות הציבור לדעת. הם מוכנים להציב כתב וצוות צילום 24 שעות ביממה סביב הווילה של דנקנר בהרצליה פיתוח, ואז, לפתע, כשדנקנר יוצא בבוקרו של יום - בחיקו תיק מסמכים עב קרס והוא חמוש במשקפי שמש, בדרך לעוד יום של הישרדות - במקרה, רק במקרה, צץ לו כתב, ודנקנר, במקרה, רק במקרה, משיב פתאום לכמה שאלות, שהן במקרה, רק במקרה, שאלות נוחות למדי. אמרנו כבר קרקס, לא? אז הנה, עוד סצנה מבוימת היטב בו.

המוסדיים: איזו רגישות הם מגלים פתאום לאלמנות וליתומים! ואילו נאומים הם מרביצים על "טובת הציבור", בעודם מארגנים לעצמם חבילות שכר מנופחות, כמו חגי בדש, מנכ"ל פסגות. בשנים העליזות, מי שהעיף מבט השמימה הבחין בצי של הליקופטרים מוטסים בידי מנהלי גופים מוסדיים עם ערימות של כסף, והם מתחננים לאנשים שם למטה, אנשים כמו דנקנר, תשובה, קחו את הכסף! בריבית שלא משקללת כלל את הסיכון, בלי ביטחונות. קחו, קחו, העיקר תיקחו! ועכשיו החצופים האלה רוצים שפסטיבל אי.די.בי יימשך לעד, כי כך הם יוכלו שוב ושוב ושוב להתראיין לעיתונים ולומר שהם פועלים "לטובת הציבור".

עורכי הדין ורואי החשבון: רק לראות את עשרות ומאות בעלי המקצוע הזה מצטופפים באולמו של השופט אורנשטיין, על חליפותיהם היקרות, על תעריף השעה המנופח שלהם, צמאים לכל מיקרופון אבל בעיקר צמאים לשתות מקופתה של אי.די.בי. תסמכו עליהם: כל עוד יש כסף, הם ימשיכו לרקוד.

הטרמפיסטים: יש כל מיני אנשים בשוק ההון שזיהו את הפוטנציאל, כמו ג'רמי בלאנק ויעקב לוקסנבורג ("לוקסי", בשם החיבה שלו), בעל השליטה בחברת לפידות. לוקסמבורג קונה להנאתו חבילות אג"חים ומנסה מדי פעם להטיף לנו מוסר, כשלבו יוצא לבעלי האג"ח והוא נגד בעלי השליטה שמתעללים בהם. לא, לא, לא, הוא לא דואג לציבור, הוא דואג לסיבוב של עצמו. ובדקנו דבר נוסף: את השכר שלו בלפידות הוא מקבל כדמי ניהול, כנראה בחברת ארנק. האם גם זה ל... טובת הציבור?

העיתונאים: אחת הטעויות המרכזיות של דנקנר הייתה שהוא צמצם או הפסיק לפרסם בעיתון מסוים. הוא לא הבין שהאגו של עיתונאים הרבה יותר גדול מזה של פוליטיקאים וגם מזה של אנשי עסקים מסוגו. עכשיו הם מחסלים איתו חשבונות אישיים במעטפת של נאורות - טובת הציבור ושטויות נוספות מהסוג הזה. האינטרס שלהם ברור: שדנקנר ימשיך לנסות לשרוד והם ימשיכו לחבוט, "לטובת הציבור", כמובן, אף שבין שפע המאמרים הנשגבים וגבוהי המצח ובין טובת הציבור האמיתית אין דבר וחצי דבר.

הרגולטורים: אדריכלי ועדת בכר, האחראים בין היתר גם לתוצאה המכוערת כפיי שבאה לידי ביטוי באי.די.בי, מסרבים לקבל על עצמם אחריות ומנסים לשווק לנו את עצמם כאילו הצילו את העולם הפיננסי הישראלי מחורבן. הם מתעקשים להתעלם מהעובדות: מהכפלת דמי הניהול, מהגברת ניגוד העניינים בשוק ההון, מהתחזקות, בין היתר, של אותה כלל ביטוח העומדת היום במוקד וגם מהתנעת התהליך הכאוטי של שוד הפנסיה הגדול.

אחת הרגולטוריות לשעבר, מאדריכליות ועדת בכר (רק כדי לא לגרום לה מבוכה לא נציין את שמה) בילתה בנעימים לפני זמן קצר במסיבה פרטית של "עיתונאי", שבמקרה עטף אותה במאמרים חנפניים ונוטפי דבש עד בלי קץ במהלך הקדנציה שלה ואחריה. יחדיו הם הובילו את השיווק הבלתי אחראי והבלתי מרוסן של ועדת בכר. זו דוגמה מופלאה לקשר הפסול בין שלטון לעיתון, קשר הסמוי מעיני הציבור. הוא עטוף במראית עין של טובת הציבור, אך מאחוריו מסתתר מערך מסוכן ואנטי דמוקרטי של ערבוב בין עיתונאים, רגולטורים ופוליטיקאים. מה שנגלה בפרשת הרפז, קורה, וביתר שאת, גם בכלכלה: עיתונאים בוחשים, מערבבים ומתערבבים, מעבירים הוראות הפעלה לרגולטורים ולפוליטיקאים בתוך שימוש בטרור כלפי מי שלא מיישר קו.

הגיעה העת שאותה רגולטורית תכה על חטא ותתייצב ביושר מול כל אומללי הפנסיה: אני, ...., היא תגיד, מוכנה לקצץ בפנסיה התקציבית המנופחת שלי, הממומנת, בין היתר, מכספי המסים של האומללים. הפעם, היא תגיד, אני באמת עושה זאת לטובת הציבור.