הרעש הגדול שעשתה תמונה סקסית אחת של מריסה מאייר

"אני מה זה אוהבת מספרים זוגיים, ובייחוד מספרים שמתחלקים להרבה מספרים. 12 הוא מספר המזל שלי - אני פשוט אוהבת כמה שאפשר לחלק אותו. אני לא אוהבת מספרים לא זוגיים, וממש לא אוהבת ראשוניים. כשהגעתי לגיל 37 העמדתי פנים אמיצות, אבל ממש לא התחשק לי להגיע לגיל הזה. העניין הוא שהשנה ה-37 התבררה כשנה מדהימה, בייחוד כשאת חושבת ש-36 הוא מספר שמתחלק ב-12".

הדוברת היא מאריסה מאייר, הידועה גם כמנכ"לית ענקית האינטרנט יאהו. כן, אותה מנכ"לית שהורתה לעובדים לא לעבוד יותר מהבית. זה שנים מנסה יאהו לשפר את ביצועיה הכושלים עדיין מול היריבה המבריקה גוגל, שהגיחה אי אז מאחור ודהרה כל הדרך אל תהילת עולם. מאייר היא גוגליסטית לשעבר. בחודש שעבר מלאה שנה לנטישתה את ספינת השעשועים ההיא לטובת יאהו. ועוד אגב: הציטוט בפתיחה הוא תשובתה לשאלה של כתב המגזין "ווג" על האופן שבו השתנו חייה בעקבות לידת בנה הבכור מקליסטר בסתיו לפני שנה.

כשמראיינים את מאייר, כותב ג'ייקוב וייסברג בגיליון "ווג" האחרון, מגיעים חיש מהר למסקנה שהיא לא צוחקת כשהיא מגדירה את עצמה "גיקית". היא מדברת על מספרים כאילו היו בני אדם, מתייחסת כבדרך אגב ל"צירי X ו-Y" ומשמיעה ביטויים כמו "הגורם הסטוקאסטי" (חלוקה אקראית) אגב שיחה. בענייני עסקים היא מדברת בצורה לא ממוקדת עם הרבה "כאילו" כמו בת עשרה ממוצעת. אך כשהשיחה מגיעה לטכנולוגיה, היא רהוטה ללא מאמץ.

אבל הדבר הבא שמגלים הוא שהיא "גיקית" עם הרבה סטייל. ביום הראיון במשרדה המינימליסטי הלבן המבהיק במטה יאהו בסאניווייל, קליפורניה, היא הופיעה בשמלת מייקל קורס אדומה עם חגורה מוזהבת וז'קט אוסקר דה לה רנטה קצר. שמלת הקשמיר הזאת היא מדי העבודה שלה, ויש לה אותן שמלות בולרו בצבעי שנהב, לבן, שחור, ורוד לוהט, ירוק-כחול, אדום וכחול מלכותי, עם צבעים חדשים כל עונה. "ווג" מגזין אופנה ונשים מיסודו, חוגג על המלתחות וסגנון החיים שלה, וגדוש מדריכים כמו "מה ללבוש למשרד בסגנון מאריסה מאייר" לקוראותיו הנאמנות.

הבגדים והפוזה: אופרה וינפרי עשתה את זה קודם

כל הסטייל הזה עורר הרבה רעש עם יציאת הגיליון של "ווג". מאייר, בראיון ראשון מאז כניסתה ליאהו, הוכיחה שתמונה אחת שווה לפחות כמה אלפי מילים. כלי תקשורת באינטרנט עסקו בהרחבה בתמונות שליוו את הכתבה, ובמיוחד בתמונה שנפרשה על שני עמודים ובה היא נראית שרועה על מעין ספת גן (משמאל), לבושה בשמלת מייקל קורס הדוקה עד הברכיים, בנוסח הוליווד הישנה והטובה מהמאה שעברה, עם נעלי עקב של איב סן לורן.

התצלום הצית דיון ציבורי: האם ראוי שמנכ"לית תצטלם בפוזה פתיינית כזאת? הדיון הזה על צילומי אופנה ונשות עסקים מתנהל כבר כמה עשורים. ב-1998 עורר רעש דומה תצלום של אופרה ווינפרי בגרסת הדיאטה על שער "ווג". וינפרי הצטלמה בתנוחה דומה לזו של מאייר.

הדעות בבלוגוספירה בנוגע לתצלום של מאייר היו חלוקות. מצד אחד היו נשים שאמרו: "נשים חכמות יכולות להיות יפות, נשים יפות יכולות להיות מנהיגות של תעשייה. נשים לא צריכות להיכנע ללחץ החברתי שמכתיב להן מה מותר להן להיות או לעשות".

מצד אחר, היו שראו בתצלום הזה צעד לאחור. מישהי כתבה בדיון שניהל CNN: "נלחמנו כל כך קשה כדי להוכיח שלא הגוף החמוד שלנו, השדיים הנאים או הפנים היפות שלנו הביאו אותנו לאן שהגענו. תתביישי, מריסה מאייר, שנפלת לסטריאוטיפים".

אמה ג'ייקובס "מפייננשל טיימס" כתבה גם היא בבלוג של העיתון: "אני לא מצליחה לחשוב על אף תצלום כזה של מנכ"ל גבר, ותקנו אותי אם אני טועה. האם זה ראוי שמנכ"לית תצטלם בפוזה כזאת?"

שיין פרו מרויטרס צייצה: "מריסה מאייר נראית כמו בארבי יורמית עם אובססיה לקריירה, ואלו בדיוק החיים שדמיינתי בשביל הבובות שלי".

לא רק נשים הגיבו. אחד מעורכי "ספר העסקאות" של "ניו יורק טיימס", וויל אלדן, צייץ: "יאהו עלתה ב-1.25% על רקע תמונה של המנכ"לית במגזין ווג". ואילו ג'מאל בואי מ"דיילי ביסט" לא ממש התרגש: "היכן אוסף התמונות הנוצצות של סרגיי ברין, טים קוק, ג'ף בזוס וסטיב באלמר?" שאל בטוויטר.

דן שוובל, מחבר הספר "קדם את עצמך: החוקים החדשים לקריירה מצליחה" ומנהל-שותף של חברת מיתוג וייעוץ לדור ה-Y בשם מילניאל ברנדינג, טען באתר CNBC שהתמונה מראה שמאייר "כאילו בחופשה, נהנית מהחיים בזמן שכל האחרים עובדים קשה". הוא ציין שהעיתוי גרוע במיוחד, מפני שמאייר נראית כאילו היא נחה בחצר ביתה, אחרי שהיא אסרה על עובדי יאהו לעבוד מהבית.

היא אוחזת בידה טאבלט, שממנו נשקפים פניה, ושוובל טוען שהדימוי הזה עלול להתפרש כנרקסיסטי ומעושה. "בתמונה שלה באייפד היא אפילו לא נראית אמיתית", הוא מתלונן.

שוובל נדהם שמאייר הסכימה להצטלם כך. "אני מניח שאנשים רבים בעמדות כוח רוצים את הפרסום. סביר להניח שלא נראה מנכ"ל גבר שוכב כך על ספת גן. אולי היא עשתה את זה כדי שיאהו תיראה מגניבה, עם האייפד".

יאהו עצמה לא הגיבה לפניות לקבלת תגובה על התצלום, אך העורך הבכיר של "יאהו פייננס", מייק סנטולי, הופיע בערוץ CNBC ביום שישי והגיב לשאלה אם זהו הסטנדרט החדש של יחסי ציבור למנכ"ל/מנכ"לית מודרניים.

"אני לא יכול לדבר על אסטרטגיית יחסי הציבור של החברה שלי, אבל בכנות אני באמת חושב שרוב תשומת הלב ראויה. אנשים מתעניינים במישהי בגילה שבאה מגוגל ולוקחת את הניהול, ואתם יודעים שהחברה הזאת (יאהו) הייתה קצת דחויה זמן מה".

על יאהו! - מחקה את האירוניה מסימן הקריאה

יכול להיות שהפרדוקס הזה, של להיות בו זמנית זוהרת ותולעת מחשבים, מסביר את התקדמותה המהירה של מאייר במה שנוגע להחייאת חברה שנראתה לפני שנה כמו ענקית גוססת. לפני שמאייר הגיעה מגוגל ביולי 2012, יאהו כבר הייתה לא רלוונטית בעיני תעשיית הטק, המשקיעים ואפילו עובדיה שלה. סדרה של מנכ"לים כושלים, כולם ללא רקע טכנולוגי אלא מהוליווד, עולם הפרסום והפיננסים, רק זירזה את הדהייה של המותג יאהו. לפני שנה היה רחוק מלהיות ברור שמהנדסת בת 37 בהריון בחודש השישי מגוגל ומנכ"לית טירונית תצליח למחוק את האירוניה שנלוותה לסימן הקריאה המפורסם בשמה של יאהו (שרשמית הוא יאהו!).

שנה וחודש אחר כך, סימן הקריאה הזה כבר לא נראה כה אבסורדי, כותב "ווג". אדם קהאן, ראש חטיבת המוצרים הניידים של יאהו וגם הוא איש גוגל לשעבר, אומר שיאהו שחררה לשוק בחצי השנה האחרונה יותר מוצרים מאשר בחמש השנים האחרונות כנראה. אבל מה שהכי חשוב הוא שהמוצרים הללו מייצגים "שינוי תרבותי דרמטי". למשל, אפליקציית מזג אוויר יפהפייה לטלפונים ניידים, השקה-מחדש של אתר התמונות פליקר ועדכון של יאהו מייל. כולם קיבלו ביקורות מקצועיות חיוביות, מהסוג שהחברה לא ראתה זה עידן ועידנים. ועם רכישת טאמבלר, אתר המדינה החברתית הכי טרנדי כיום, במיליארד דולר בסך הכול, פתרה מאייר את הבעיה המסורתית של יאהו - ציבור משתמשים מזדקן ודימוי לא מגניב.

צמיחת שורת הרווח עדיין צנועה, אבל המשקיעים אופטימיים לפתע: מניית החברה עלתה ב-60% כמעט מאז הצטרפותה של מאייר. וההיבט החשוב ביותר של המהפך שהיא מובילה הוא הלא-מוחשי ביותר: יאהו, מותג של משתמשי האינטרנט הראשונים, חוזר למעמד של חברה בעלת חשיבות בעמק הסיליקון. "היא באמת מוכשרת, באמת אגרסיבית", אומר הנרי בלודג'ט, העומד בראש האתר "ביזנס אינסיידר", שותף של יאהו פייננס. "יש לה מוטיבציה קיצונית, וזה מעורר השראה באנשים. מפתחי יישומים מתלהבים לעבוד עם מנהלת כמוה, אחת שאומרת: 'מי בא לעבוד איתי על זה'. והם אוהבים לעבוד בשביל אנדרדוג".

על האיסור לעבוד מהבית: האווירה השתנתה לטובה

החצר האחורית של ביתה של מאייר בפאלו אלטו היא רחבת דשא בגודל שיכול להכיל לפחות חתונה המונית אחת. הכתבה בווג מספרת על מסיבת קוקטייל שמאייר עורכת ליזמים שהוזמנו לעמק הסיליקון על ידי תוכנית "חלוצי הטכנולוגיה" של הפורום הכלכלי העולמי, ובה ניגשת אליה אסתר דייסון, חלוצת אינטרנט ידועה ומשקיעה כדי לשבח את ההחלטה השנויה ביותר במחלוקת של מאייר עד כה: האיסור על עבודה מהבית. האיסור הזה עורר דיון ציבורי ברמה לאומית (ובינלאומית) וגרר ביקורת זועמת על כך שלמאייר אין אמפתיה לנשים עובדות שאין להן האמצעים שיש לה: גנון פרטי במשרד, צוות עוזרים וכל מה שצריך כדי לטפל במקליסטר.

מאייר מפרטת, במגננה קלה, את הסיבות להחלטה. היא מעולם לא התכוונה להצהרה חברתית גדולה, אלא להחלטה שהיא נכונה ליאהו, שבה הדיווחים על עבודה מהבית התקרבו לדיווחים של בקושי לעבוד. צוותי העבודה שבעי רצון כעת, כאשר אותם "עובדים" מהבית אינם נוכחים בישיבות באמצעות טלפון. המסרים בפורום הלא-רשמי של עובדי החברה הפכו באחרונה לחיוביים. והסימן הברור ביותר אולי למפנה באווירה, היא אומרת, הוא ש"העובדים הפסיקו להדליף את המיילים שלי לתקשורת".

על ההורים: "חושבת כמו אבא, אבל קשורה לאמא"

מאייר טוענת שבמקור היא אדם ביישן והיה עליה לעבוד קשה כדי להתגבר על התכונה הזאת. לדבריה, ברבע השעה הראשונה של כל מסיבה, גם אם היא בביתה, היא משתוקקת לעזוב, אבל היא למדה מהניסיון שאחרי כמה דקות היא מצליחה להתגבר על המצוקה החברתית ומתחילה ליהנות.

כך כנראה היה גם במסיבה ליזמים. מאייר הופכת ליותר ויותר חברותית כאשר היא מסבירה את פשר הדגם המיניאטורי בקצה הגן שלה, כותב "ווג". מדובר במיניאטורה של Peninsula Creamery, דיינר בפאלו אלטו שאליו הולכים הסטודנטים בסטנפורד לשתיית מילק שייק (היא עצמה מתה על השייק מאלט בטעם אננס). היא ובעלה זכארי בוג, יזם הון סיכון המתמחה בחברות הזנק ל"ביג דאטה" ושחקן ראגבי לשעבר בהרווארד, קנו את בית השעשועים הזה במכירה פומבית לצדקה, ושכרו מנופאי כדי לשתול אותו בגינתם שבוע לפני כן.

מאייר מחבבת גם דברים נוחים ופשוטים, וגם את מה שנוצץ וזוהר. ברוב הימים היא נוהגת בעצמה לעבודה בב.מ.וו בת ה-18 שלה, אבל היא גם מושכת תשומת לב בחיי החברה בפרופיל גבוה שלה, כולל המסיבות הנוצצות שהיא ובעלה עורכים בפנטהאוס שלהם שמעל מלון ארבע העונות בסן פרנסיסקו. השניים, שהכירו ב-2007 באמצעות ידיד משותף, חולקים אהבה לספורט אתגרי. יחד הם יוצאים לריצות חצאי-מרתון, לטיפוסי הרים, סקי, לנסיעות ולמסעדות טובות.

הטעם של מאייר, לפי "ווג", נע בין "אמנות שמחה" בצבעים בהירים עליזים כמו פסלי הכלבים על צלחות במטבח האוורירי שלה עד תמונה של רוי ליכטנשטיין בכניסה לבית, שמזכיר סדנת אומנים לא מצועצעת במיוחד. בחדר האוכל, אחד הקירות מכוסה במרקיזות בצבעי סגול וזהב שבני הזוג עיצבו ממפות השולחן בחתונה שלהם, ויצרו מהן מילים שמייצגות דברים שהם אוהבים, כמו PEPPERMINT, COLORS ו- PARIS.

העיצובים הבהירים והברורים של מאייר באו בירושה מאמה הפינית, מורה לאמנות שהקיפה אותה בהדפסי מארימקו (עבודת יד פינית) בילדותה. אהבת המדע באה מאבא, מהנדס סביבה שעובד בחברות מים. "הם בעלי הברית שלי, אבל לא בהכרח מעריצים", היא אומרת. "הם יאמרו לי מתי עשיתי משהו מדהים, אבל יאמרו לי גם מתי אכזבתי אותם. אני חושבת כמו אבא שלי, אבל יש לי קשר חזק במיוחד לאמא".

היא גדלה עם אח צעיר בוואוסו, וויסקונסין, ותמיד הלכה לחוגים אחרי הלימודים: בלט, החלקה על קרח, פסנתר, שחייה, קבוצות דיון, אפיית בראוניס. היא עדיין משוחחת עם החברה הטובה ביותר מחטיבת הביניים מדי כמה שבועות. הפילוסופיה של אמה הייתה שיש להקיף אותה בכמה שיותר אפשרויות שתבחר מהן.

על מסלול ההצלחה: "אני גיקית שאוהבת לדבר בקודים"

באוניברסיטת סטנפורד היא למדה מערכות סימבוליות, תחום שחובק פילוסופיה, פסיכולוגיה קוגניטיבית, בלשנות ומדעי המחשב. לדבריה, פעם, כשקראה את The Stanford Daily, היא הבחינה לפתע בשורה שדיברה על "הבלונדינית בחטיבה העליונה בחוג למדעי המחשב", ולפתע הבינה שמדובר בה. עד אז היא הייתה עיוורת לגמרי למין שלה. נראה שהיא עדיין עיוורת מהבחינה הזאת.

העיוורון הזה נשמע אולי מוזר, ובמיוחד הדברים שאמרה בתוכנית תעודה בערוץ הציבורי (PBS) בפברואר על פמיניסטיות - היא טענה שהן "מיליטנטיות" ו"שליליות". אבל בתרבות הגברית של עמק הסיליקון, שבה היה עליה להשתלב, העיוורון הזה שירת אותה היטב. בגוגל, הגישה של מאייר הייתה הפוכה לזו של חברתה שריל סנדברג (מנכ"לית פייסבוק). כעובדת מספר 20 של גוגל, היא נשאלה פעמים רבות איך זה להיות האישה היחידה בצוות הנדסי. היא ענתה בכנות: "לא שמתי לב לזה".

היא מגדירה את עצמה נאיבית. האם היא צברה 300 מיליון דולר, לפי הדיווחים, והפכה למנכ"לית של אחד המותגים הדיגיטליים המובילים בעולם במקרה? "לא תכננתי לכהן בראש חברות טכנולוגיה", היא מדגישה. "אני סתם גיקית וביישנית, שאוהבת לדבר בקודים. פעם, אריק שמידט (מנכ"ל גוגל בעבר) אמר לי שבגוגל, אם רוצים להשאיר חותם, צריך לעבור מלהיות תורם יחיד לניהול של צוות. אני עניתי משהו כמו 'כן, נכון, יהיה נחמד לעשות משהו שגדול ממני'. לא הייתה לי תוכנית גדולה לעשות ככה ולא אחרת, עם היתרונות והחסרונות. זה פשוט קרה מעצמו".

אפשר להתווכח על הקביעה האחרונה הזאת שלה.