מראות קשים מאוד יוצאים מסוריה. שורות ההרוגים, ובהם הרבה ילדים, הן שוברות לב. לנוכח צילומים כאלה אין אויבים. יש רק אנשים שחייהם הופסקו שלא לצורך, כדי להאריך את שלטונו של אדם המסרב להיפרד ממנו. באופן טבעי, התגובה האינסטינקטיבית היא לצאת לעזרתם, לעשות משהו. אבל...
יש סופר רוסי (מעולה), אדוארד לימונוב שמו, המתעב את המשפט "אבל זה לא פשוט". אלא שלעתים גם לימונוב נאלץ להשתמש בביטוי השנוא עליו. מכיוון שרוב הנושאים בעולם, רובם ככולם, בוודאי החשובים, הם באמת מורכבים, לא פשוטים בכלל. על כל דעה, יש דעה נגדית, לכל נושא יש יותר מפן אחד, לרוב יותר מחמישה - "לא פשוט". וכך גם השאלה אם להתערב בסוריה או להניח.
התערבות אמריקאית תפסיק את הטבח?
מה שעושה את הנושא למאוד מורכב זה שלא יכולה להיות עמדה חד משמעית. כל נימוק לאי התערבות הוא טוב בערך כמו הנימוק ההפוך. מי יכול לומר אם זה טוב? מה תעשה ההתערבות? תפסיק את הטבח? של מי? האם ההרג יעבור אולי לכוחות המתערבים? הרי ראינו מה קרה במקומות אחרים במקרים כאלה. מצד שני קשה מאוד לתמוך באי התערבות, במיוחד כמובן לנוכח הקטל חסר הרחמים.
אני בטוח שהנשיא אובמה היה רוצה, רוצה מאוד, שהמלחמה בסוריה תסתיים כמה שיותר מהר. אבל השאלה היא אם כניסה של צבא ארה"ב, או כל צבא אחר, תביא את התוצאה המקווה. זה בכלל לא בטוח. מלחמת וייטנאם התארכה מאוד בגלל כניסת האמריקאים ובני בריתם. בעיראק היה צורך בחודשים רבים ועקובים מדם כדי להפיל את סדאם חוסיין, וגם לאחר מותו עדיין קיים אי שקט במדינה זו. ואיש לא ממש יתפלא אם מתישהו היא תחזור למצבה הקודם.
סיוט הארונות השבים לארצם
כלומר התערבות אינה בהכרח פעולה חיובית. לפעמים זו דווקא פעולה שהשלכותיה קשות יותר מאלה של המצב המקורי. צילומי גופות של תינוקות לא בהכרח נעלמים. אולי אפילו להפך. כי מה שקורה במקרים כאלה הוא מלחמת הכול בכול. צד אחד נגד השני, ולעתים שני הצדדים נגד השלישי. ואז יש לנו כבר מלחמה שאינה רק מקומית. וטיבה של מלחמה כזאת שלוקח הרבה זמן, וקורבנות כמובן, כדי לסיים אותה.
רבים קוראים לאובמה להחליט בעד התערבות. נוזפים בו על שהוא עובר - כבר עבר - את הקו האדום שהציב להתערבות בסוריה. אובמה לא ממהר. משתי סיבות. האחת היא אופיו. די זמן עבר כדי שנלמד להכיר את הססנותו. בכל פעם שהוא חושב על העניין הוא רואה ארונות של לוחמים אמריקאים המוטסים לארצם לקבורה. והוא יודע, כפי שכל ילד יודע, שחללים אמריקאים מקוממים לא רק את מתנגדי ההתערבות. גם תומכיה מצטננים מהר מאוד. ואז איפה הוא עומד?
לא תוכנית פעולה
באשר לקו האדום - כתבתי כאן לפני כמה חודשים שאין דבר כזה. זו פיקציה. דרכם של קווים אדומים שבהדרגה הם נעשים ורודים, ולאחר מכן לבנים, כי הרבה יותר קל להכריז על קו אדום מאשר לבצע את המתחייב ממנו. קו אדום הוא טוב לנאומים של מנהיגים המבקשים להפחיד, או להוכיח שהם "נחושים". זה בדרך כלל לא תוכנית פעולה. בסך הכול החלטה - שאפשר לשנותה באמצעות החלטה אחרת. זה אמנם לא נעים לסגת מהחלטה קודמת, במיוחד אם הייתה "נחושה", אבל זה פחות לא נעים מאשר לצאת למלחמה בארץ רחוקה שסופה מי ישורנו.
מלחמה, כידוע, זה משהו שאתה יודע איך היא מתחילה, ולעולם אינך יודע איך תסתיים. הדרך היחידה לדעת, היא לא לפתוח בה. זו ללא ספק אופציה קשה, לא אנושית אולי. אלא אם כן זוכרים שהאלטרנטיבה של התערבות יכולה להיות גרועה ממנה. כדאי, לכן, לא לדחוק באובמה עם הקו האדום בסוריה. זה לא יהיה קו האדום הראשון שנעלם ללא מעש. וגם לא האחרון. ולפעמים - טוב שכך.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
