ציפי לבני המציאה ג'וב

כששמעתי לראשונה על החלטתה של שרת המשפטים ציפי לבני למנות את פרופ' רות גביזון לתפקיד ציבורי מיוחד, הבנתי שהגיעה שעתה של נקמתה המתוקה.

אין זאת הפעם הראשונה שלבני מנסה לקדם את מועמדותה של גביזון. בכהונתה הקודמת כשרת המשפטים בשנת 2005, ביקשה לבני למנות את גביזון לשופטת בית המשפט העליון. היוזמה נתקלה בהתנגדות עזה מצד נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק. לבני עמדה על שלה ואף מנעה מינויים של שופטים אחרים לבית המשפט העליון, עד שיתגבש בוועדה רוב שיתמוך בגביזון. התכנון לא צלח אז, וכעת סוף-סוף הצליחה לבני למצוא ג'וב ציבורי לגביזון.

ככל הנראה לבני רואה את גביזון כתשובה ראויה להצעת חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי, הידוע יותר בשמו "חוק הלאום", אחרת אי-אפשר להסביר את יצירת התפקיד המיוחד לניסוח הביטוי החוקתי למדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית". בחירתה של לבני מעלה תהיות וארומה חזקה של פיקציה.

"חוק הלאום" מבלבל את כולנו. הלב היהודי שלנו מפמפם בנו שיש בו משהו נכון, אבל הראש הדמוקרטי שלנו מתריע בפנינו שיש בו סכנה ובעיה קשה עם המינונים.

החוק השערורייתי הזה זכה לנוסחים שונים, נוסח קיצוני שהוצע על-ידי אבי דיכטר ונוסח מתוקן על-פי ההצעה של חברי הכנסת יריב לוין מהליכוד ואיילת שקד מהבית היהודי, ומה שהוא בא לקבוע הוא כי ארץ ישראל היא מולדתו של העם היהודי בלבד.

הסעיף שמדבר על היותה של המדינה דמוקרטית מופיע רק בהמשך החוק (סעיף 3 שלו).

מטרת החוק היא לגרום לכך שערכיה היהודיים של המדינה יהיו עיקריים, ואילו ערכיה הדמוקרטיים יהיו משניים.

ברור שקבלת חוק יסוד כזה יהיה מהלך קיצוני ויהפוך אותנו למדינה, שתיתפס בעיני העולם כמי שמתעלמת מאוכלוסיות שלמות שחיות בה, ומהר מאד יגיע היום שנסתכל במראה ולא נאהב את מה שהפכנו להיות.

אז מה לבני עושה? ממציאה ג'וב מיותר, שהוא פיקציה.

החלטתה של לבני כי הגיע הזמן לקבוע הסדר חוקתי העוסק באופיה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, היא מיותרת לחלוטין. עבודת המחוקק אמרה דברה בעניין הזה כבר בעבר, וכל התעסקות נוספת עם הגדרת אופיה של המדינה היא בזבוז זמן ובלבול מוח.

מגילת העצמאות קובעת את התחייבותנו לקיים שוויון זכויות מלא ללא הבדל דת גזע ומין, לתת נציגות הולמת לאזרחים לא יהודים במוסדות המדינה, לקיים בחירות חופשיות ושוות. כל אלה יתקיימו יחד עם השמירה על הצוו לשמירה על אופיה היהודי של המדינה, על הזכות הטבעית של כל יהודי לעלות למדינת ישראל, תוך שמירה על מורשתה הדתית כחלק מתרבותה.

ברוח זאת נוסחו בשנת 1992 גם חוקי היסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שם הוגדר אופיה של מדינת ישראל כ,מדינה יהודית ודמוקרטית". המחוקק התכוון לתת הגדרה רחבה לאופיה של המדינה, כאילו בא ואמר לנו לעולם תהיה דילמה בכל הנוגע למידתיות שבין שני מרכיבי אופיה, שלעולם יבואו בצמידות זה לזה.

אנחנו לא נוכל להיות דמוקרטים יותר ויהודים פחות, ולא נוכל להיות יהודים יותר ודמוקרטים פחות. הפרת האיזון הטבעי שקיים בין השניים תוביל אותנו להרס עצמי, וכל ניסיון לשנותו ולהגדירו מחדש הוא פיקציה.

לכן הפתרון הוא לא לגעת בהגדרת אופיה של המדינה כפי שהוגדר בחוקי היסוד של 1992. חוץ מזה שהתעסקות כזאת היא מיותרת, הרי שזאת ההגדרה הרחבה הכי מדויקת שיש, והיא מתאימה לנו כמו כפפה ליד.

ודבר שני, מן הראוי שלבני תטרפד שוב את "חוק הלאום", כפי שעשתה זאת בעבר. זהו חוק מיותר שגורם למקימי המדינה להתהפך בקברם מבושה.