מה מטריד את יאיר לפיד

1. בנק לאומי: זו הפעם השנייה בשנה האחרונה שבהנהלת בנק לאומי, שבראשה עומדת רקפת רוסק עמינח, לא העריכו את התגובה הציבורית להחלטות הבנק.

הפעם הראשונה הייתה בהסדר החוב בגנדן, שבשליטת נוחי דנקנר. עניינית יכול להיות שבבנק צדקו, וההסדר שגיבשו היה הנכון ביותר עסקית, ואולם בבנק לא הבינו את ההשלכות הציבוריות של מחיקת 150 מיליון שקל לדמות כדנקנר. עכשיו הם כבר מבינים זאת.

כעת נראה כי שוב טעו בבנק. לאומי גיבש את תוכנית התגמול לבכירי הבנק, במסגרת תיקון 20. שני דברים מושכים אש בתוכנית של לאומי: הראשון הוא שבראשונה בבנק מעניקים אופציות ומניות לבכירים, והדבר השני והמקומם יותר הוא יעד התשואה על ההון לקבלת בונוס, שעומד על 6% בלבד (בהמשך הבהירו בלאומי שלמעשה מדובר ב-7.5%, שהוא רף סביר יותר אך עדיין נמוך).

לא צריך להיות נביא כדי להעריך כי מדינת ישראל, המחזיקה 6% ממניות הבנק, תתנגד לתוכנית התגמול. החשבת הכללית מיכל עבאדי בוינג'ו, שגם מגיעה מהמערכת הבנקאית (לשעבר סמנכ"לית הכספים בבנק הבינלאומי), התנגדה כבר לפני שנה לתוספת לשכר של יו"ר הבנק דוד ברודט ולכוונת הבנק להגדיל את כמות המניות (מניות שישמשו שנה לאחר מכן כתגמול הבכירים).

אז אמנם המדינה אינה בעלת השליטה בבנק, והיא מחזיקה רק ב-6% ממניות הבנק, אך בלאומי צריכים להבין שהמדינה אינה עוד בעלת מניות, ולדעתה משקל רב, בוודאי בהיבט הציבורי. על הבנק היה לגשש אם המדינה מתכוונת להתנגד לתוכנית, ולא לקיים כעת את הדיאלוג באמצעות התקשורת.

לעת עתה בלאומי מציינים כי אין בכוונתם לשנות את מדיניות התגמול. מצד שני, גם כאשר התפוצצה פרשת גנדן, לאומי לא התכוונו לסגת מהסדר החוב.

2. משרד האוצר: קיצוץ בקצבאות ילדים, ביקורת קשה על אטימות וניתוק, ואפילו מיצג אומנותי שנוי במחלוקת שבו זורקים עליו נעל. עם כל אלה נאלץ להתמודד בחודשים האחרונים שר האוצר יאיר לפיד. בכדי להרגיע קצת את הביקורת הציבורית ולהראות כי הוא אכן קשוב לפערים החברתיים, יצא לפיד במתקפה מתוזמנת כנגד שכר הבכירים בבנקים בכלל ובלאומי בפרט.

אלא שגם אם עניינית הביקורת על לאומי מוצדקת, עולות כמה שאלות על התנהלות האוצר. השאלה המרכזית היא מדוע לא יוצא לפיד גם נגד השכר של בכירי חברות הביטוח: על הכוונה של הפניקס להעניק שכר בעלות של 15 מיליון שקל למנכ"ל אייל לפידות, על הכוונה של הראל להעניק לצמד המנכ"לים שלה שכר בעלות שנתית מצרפית של כ-16 מיליון שקל, על שכר של יותר מ-4 מיליון שקל ליו"ר כלל ביטוח דנה נווה בעבור 85% משרה, או על מענק של אי תחרות למנכ"ל מגדל יונל כהן בסכום של יותר מ-8 מיליון שקל.

בה בשעה שעל הבנקים לפיד אינו מפקח, והוא יכול להתערב בשכר של לאומי רק מעצם היותה של המדינה בעלת מניות בבנק, הרי שבחברות הביטוח יכול לפיד להתערב יותר באגרסיביות. חברות הביטוח, נזכיר, מפוקחות על ידי המפקח על הביטוח שיושב במשרד האוצר. כך שאם שכר של מיליונים אינו ראוי בעיני לפיד בבנקים, מדוע הוא ראוי בחברות הביטוח? אולי כי הבנקים הם מטרה נוחה וקלה יותר לזכות בנקודות אהדה בציבור.

3. כישלון הרגולציה: במשך השנים נעשו ניסיונות שונים להגביל את שכר הבכירים, כאשר הבולט ביניהם הוא תיקון 20, המצריך את אישור אסיפת בעלי המניות לתוכנית התגמול. אז נכון שמדי פעם חברת הייעוץ אנטרופי, הממליצה למשקיעים המוסדיים כיצד להצביע, מתנגדת לסעיף זה או אחר. כמו כן, ישנם אירועים חריגים כמו השכר בבנק לאומי שזוכים לביקורת ציבורית. אבל בסה"כ נראה כי הכלבים נובחים והשיירה עוברת - השכר היה ונותר גבוה לבכירי החברות הציבוריות.

ניסיון העבר מראה כי אחרי כל ניסיון להגביל רגולטורית את השכר, תמיד נמצאת הדרך לעקוף אותו: מניות רגילות, מניות חסומות, מענק אי תחרות, חברות ארנק (לחיסכון תשלום מס) ועוד - אין גבול ליצירתיות.

כל מרכיבי השכר נעטפים בעשרות עמודים, טבלאות ומונחים מורכבים ושוברי שיניים שמקשים עוד יותר להבין את היקף השכר שמשלמות החברות לבכירים.

עד שלא תקום רגולציה קיצונית, שתקבע תקרה אבסולוטית לשכר - לדוגמה עד 5 מיליון שקל למנכ"ל - או עד שייקבעו תקנות מס דרקוניות - מס של 80% מעל שכר מסוים - ימשיכו הבכירים למשוך שכר מנופח. לפי שעה, תסריט של הנחיות דרקוניות נראה דמיוני, ואולם באווירה הציבורית הנוכחית, אל תתפלאו אם זה עוד יקרה.