כלי בית שמרוקנים את הכיסים: הפורצלן הפך לסמל סטטוס

כשמשפחתה של עמנואל סופיר, 28, עלתה לישראל מפריז לפני 11 שנים, הכיל קונטיינר הציוד של המשפחה, שנשלח דרך הים, גם סט של כלי פורצלן חגיגיים מעוטרים בזהב ובצבעי כחול. הסט, תוצרת מותג הפורצלן הצרפתי Haviland, הפך לזיכרון ילדות עבור סופיר. בכל חג פסח אמה הייתה מוציאה אותו בחגיגיות אל השולחן. כמה עצוב היה לגלות שהמכולה המשפחתית נעלמה איכשהו במסלול העלייה לישראל, ויחד איתה גם סט הפורצלן.

במהלך השנים שחלפו מאז הצליחה סופיר לסגור מעגל. כיום היא אמונה על שיווק המותג בישראל, שעשה גם הוא עלייה לפני חודשים אחדים והתמקם בכיכר המדינה. סופיר נעמדת ליד אחד המדפים, שעליו מוצג הסט הקלאסי שזכור לה מבית אימא. "לאימא יש טעם טוב", היא מצביעה על הסט, "זו אמנות השולחן הצרפתית האמיתית. לכל מנה יש הכלי שלה. יש כלים לרטבים, לדז'סטיף, סטים ליומיום וצלחות חגיגיות יותר. התרבות בישראל השתנתה בשנים האחרונות, ועכשיו גם פה יש ביקוש לדברים האלה".

לא בכדי החיבור של סופיר לפורצלנים שהיא משווקת הוא כמעט רגשני. לכלי מטבח חגיגיים יש נטייה כזאת, לרגש. ודאי כשהזיכרון הוויזואלי מתערבב עם ריחות הבישולים המוגשים עליהם. בתרבויות מזרח אירופה מוצגים כלי הפורצלן באופן מסורתי בוויטרינה, מחכים להזדמנות. הם הנדוניה המושלמת בתרבויות רבות, זיכרונות מבית אימא או סבתא שנארזים ונשמרים בקפידה מפאת ערכם, שכן בשורה התחתונה כלי הפורצלן הם גם סמל סטטוס.

מחפשים פרסטיז'

בימים עברו הטביעו אצילים, מלכים ומצביאים בכלי הפורצלן את המונוגרמה שלהם, העיטור ששימש כסמלם האישי והורכב מאותיות שלובות זו בזו. בעידן המודרני נוצרו סדרות במיוחד בעבור מנהיגים, ושולבו בהם סמלי הלאום או המדינה - אברהם לינקולן, ג'ורג' וושינגטון, מלך סיאם ואחרים. לברון רוטשילד היה ספל קפה מפורצלן שנקרא על-שמו.

בימינו מעמד ציבורי אינו הכרח לבעלות על כלי פורצלן יוקרתיים, ומספיק רק כיס עמוק. עד כמה עמוק? באחת הקולקציות של כלי הפורצלן בחנות של הבילנד בכיכר המדינה יש כלי מרובע המיועד לריקון כיסים, כזה שמניחים בו את המפתחות ואת השעון. מחירו יותר מ-50 אלף שקלים.

בהגיעם לחנות, הלקוחות בונים לעצמם מערכת פורצלן על-פי צורכיהם, כשהם עוברים על הקטלוג יחד עם ילנה סיני, שאמונה על המכירות. "כן, כבר קרה שנכנס לקוח ושבר פריט", היא מספרת. "הזהרתי אותו, אבל הוא בכל זאת שבר מכסה של כלי במחיר 16 אלף שקלים. התקשרנו לצרפת כדי לדווח, אבל לא חייבנו אותו".

סיני עצמה, לעומת זאת, מרגישה בנוח בין המדפים. מזיזה את הכלים, מנגבת אבק, מסדרת את החנות מדי בוקר. בכורסאות שליד יחידת אחסון המיועדת לכלי קריסטל מפוארים, היא מפרטת עלויות לדוגמה מהקולקציה של מלון ריץ, שמסעיד את אורחיו על כלי המותג העולים יותר מאלף שקלים ליחידה.

"אנשים מחפשים פרסטיז'", היא אומרת תוך כדי פתיחת הקטלוג, ומגלה שיש גם הרוכשים בכל פעם פריט אחד לאוסף. "לצלחות שלנו יש שלושה גדלים בסיסיים. הגדולה היא בקוטר 28 סנטימטרים ותעלה 1,010 שקלים, כלי למרק יעלה 835 שקלים, כלי לסלט יעלה 1,280 שקלים וכלי מפורצלן לתה יעלה 4,500 שקלים".

הפריט הזול בחנות הוא פורצלן בעיטור של פרפר, שמיועד להנחת הסכין בזמן הארוחה, שמא ילכלך את המפה, ומחירו 350 שקלים. המערכת היקרה ביותר עומדת על 2 מיליון שקלים. האם הקהל הישראלי, שבשנים האחרונות חגג דווקא את טרנד הכלים החד-פעמיים המעוצבים והזולים, יפנה מקום בארון בשביל כל היופי הזה?

החנות נפתחה רק לפני חודשים אחדים. על-פי סופיר, המותג עשה עלייה ממוטיבציה ציונית של בעליו החדשים, יהודים צרפתים שמעדיפים לא להיחשף, וההחלטה נפלה משום שנרשמה תנועה של ישראלים בחנויות המותג הפזורות בעולם. לדבריה זה חלק ממגמה עולמית, חזרה אל אמנות האירוח. עולם העיצוב לא נשאר אדיש למגמה, כך נרשמים שיתופי פעולה בין אמנים לבין מפעלי פורצלן. לא רק בעולם, גם בארץ: האמן הישראלי דוד גרשטיין יצר עבור המותג סדרה תחת מכחולו. עדות נוספת לכך בתערוכה המוצגת בימים אלה במילאנו, וחוגגת מאה שנים להולדתו של האמן פיירו פורנסטי, מייסד המותג פורנסטי, שבמסגרתו יצר צלחות דקורטיביות, אמנם מקרמיקה, מעוצבות ומקושטות כיד הדמיון, שהפכו לשם דבר בעולם האמנות.

לסיום הפגישה סיני מגישה אספרסו קצר בספלי אספרסו שעשויים, איך לא, מפורצלן צבוע בשחור ומעוטר בחריטות זהב. מחיר הכוס והתחתית עומד על 1,600 שקלים. איך זה מרגיש לשתות בכוס כזאת את הקפה של הבוקר? הידית שלה בגודל כזה שהופך את האחיזה לאחיזת צבת אלגנטית. החומר עדין אך לא שברירי. המרקם מעט מחוספס בשל עיטורי הזהב, אבל מצד שני גם חלק כמו משי. וכשמניחים את הכוס על הצלחת נרשמת התאמה נונשלנטית והצליל המתקבל ממפגש הפורצלנים לא יכול היה להיות בעל ניגון צרפתי יותר.

פורצלן כאפיק השקעה

בעוד כלי הפורצלן רושמים קאמבק בארונות המטבח היוקרתיים בישראל כביטוי לסטטוס וכאפיון לתרבות אירוח אנינה, הם מהווים גם אפיק השקעה בעולם האספנות. "הסרוויס היקר בעולם נמכר בחודש מאי האחרון בבית המכירות בונהמס בלונדון", מספר יריב אגוזי, בעל גלריית אגוזי בתל אביב. "מדובר בכלי פורצלן גרמני עתיק מתוצרת מייסון, מסט הברבורים הנודע משנת 1740, שנמכר ברבע מיליון דולרים".

בימינו, מספר אגוזי, גם לאייקונים התרבותיים יש משיכה לפורצלן ולא רק למדינאים דגולים. לאלטון ג'ון יש פריטי פורצלן לאספנים, גם למדונה. החומר שממנו עשוי הפורצלן כולל תערובת של מינרלים, חרסית ובוצה, תלוי במתכון, על כן רוב המפעלים התמקמו על גדות נהר. לא ההרכב הוא הסיבה לערכו הגבוה; אלה הטכניקה והמלאכה שיצרו את המוניטין היוקרתי.

"עד המאה ה-18 הפורצלן יוצר רק בסין, ורק הסינים ידעו איך לייצר אותו", אגוזי משלים רקע היסטורי. "האצולה באירופה הייתה קונה פורצלן מסין עד שנוסד בגרמניה מפעל בשם מייסן שפועל עד היום ונחשב למותג על. מאז הנוסחה דלפה לכל אירופה ולארצות הברית על-ידי עובדים ממורמרים שפוטרו, והחלו לצוץ מפעלים נוספים. תור הזהב של הפורצלן באירופה היה במאה ה-19 בעקבות המהפכה התעשייתית, שאפשרה גם לבורגנות לרכוש פורצלן, והוא כבר לא היה נחלת האצולה בלבד. בעולם פעלו עשרות אלפי יצרני פורצלן. רבים מהמפעלים הושמדו במלחמות".

מותגי העל בענף, על-פי אגוזי, בנוסף למייסון, הם גם רוזנטל הגרמני, רויאל ווסטר האנגלי ומותגים נוספים מאיטליה ומצרפת. מי רוכש את המותגים הללו? "המאיון והאלפיון העליונים", עונה אגוזי, "לאחרונה ייעצתי לאשת אוליגרך שמתגוררת במגדלי אקירוב בתהליך רכישה של סרוויס ל-24 איש במחיר 247 אלף שקלים".

הקהל השני שמקפיד על פורצלן איכותי, מספר אגוזי, "הוא אנשי עשירון עליון ומטה, שרוכשים פורצלן יד שנייה במכירות פומביות, בשוקי פשפשים ובחנויות עתיקות. מחיר פורצלן של מותגי העל מתרסק בשוק היד השנייה עד לכ-10% מערכו המקורי". הנה, מדגים אגוזי, לאחרונה העמיד למכירה פריטים מסט גרמני תוצרת רוזנטל ל-12 סועדים במחיר שנע בין 250 ל-700 דולרים.

איך נקבע ערך הפורצלן בעולם האספנות? "בעיקר לפי כלי ההגשה המרכזיים, שהם מרקיות, כלי רוטב ומגשים לבשר ולדגים", אגוזי משיב. "אותם קשה מאוד להשלים, לעומת צלחות. אם חסרה מרקייה, הערך של הסט כולו מתרסק". קריטריונים נוספים בשמאות הפורצלן הם נושאי האיורים; ציורי פרחים הם בעלי ערך מופחת מציורי עירום נשי או מסצנות קרב מפורסמות, למשל.

בגלריה של אגוזי מוצעים הקיץ גם קורסים למתחילים ולמתקדמים המעוניינים לצלול לעולם הפורצלן - מהיסטוריה ועד לשמאות. "הכוונה היא לייצר דור חדש של אספנים וסוחרים בעלי ידע, שיגדיל וישכלל את השוק, ולתת להם כלים להתמודד עם מציאות רוויה בזיופים. "חלה ירידה בחינוך לצרכנות תרבותית בעולם, והדור הצעיר מעדיף פריטים מודרניים. יחד עם זאת, פריטי פורצלן נדירים ואיכותיים עדיין שומרים על רמת מחירים גבוהה".

ישראל, הוא מגלה, "נחשבת לגן עדן עבור אספנים וסוחרים שנהנים משפע של פריטים איכותיים ועתיקים מפורצלן שהגיעו מרחבי העולם". סיפור על פורצלן נדיר שנמצא באופן מפתיע? "התקשרו אליי זוג תימנים מבוגרים מגדרה וסיפרו על אוסף כלי פורצלן אירופיים עתיקים", הוא מספר. "בהתחלה זה נשמע לי מוזר, אבל כשהגענו נדהמנו לגלות ויטרינות עמוסות בשכיות חמדה עתיקות. התברר שבשנות ה-50 אב המשפחה עשה עסקים עם גרמניה והביא לארץ את אוסף הפורצלן בשלמותו, וכך שמר עליו מאז ועד היום".

בלבוש חדש

מניות הפורצלן עולות לא רק בעולמות מוצרי היוקרה או האספנות. גם בעולם העיצוב הפורצלנים עברו מהפך והפכו מכלי מטבח מיושנים שמעלים אבק לפריט עיצובי שמתכתב עם המוניטין של עצמו, לא עוד הטרנד החביב, שממצה את עצמו, של הצלחות התלויות על קירות. אלה מקבלות משמעות כמעט הומוריסטית, כשהמתבונן נזכר בבית סבתא, אבל בטוויסט מודרני.

אבל לא רק צלחות עתיקות שתלויות על הקיר. ענבר היימן, למשל, יוצרת באמצעות צלחות פורצלן מעמדים, שעונים וגופי תאורה. אם אגוזי היה יודע שהטכניקה שלה היא לקדוח חורים בצלחות ולהבריג אותן הוא ודאי היה מזועזע, אבל היימן לא נותנת דעתה לערך הצלחות שהיא אוספת ליצירתה, גם אם לחלקן יש מדבקה מיוחסת שמתנוססת בתחתית.

"יש צלחות שאני עושה בהן חורים והן שוות יותר מהמוצר הסופי שלי", היא מודעת. "ברגע שאני עושה בהן חור יורד הערך שלהן, אבל לי יש כוונות אחרות. אני רוצה להפיח בהן חיים חדשים, ולא מעניין אותי אם זאת צלחת ששווה 600 שקלים אבל שוכבת בבוידם מכוסה בניילון כדי שחס וחלילה לא תישבר. אני מעדיפה שהיא תהיה בחוץ".

בין עבודותיה של היימן, תחת המותג BUBA, שעון קיר עשוי מצלחת פרחונית במחיר 139 שקלים, מעמד לקינוחים המורכב ממגדל של צלחות וכוס במחיר 389 שקלים, ומנורת שולחן שאהילה מורכב מסט של צלחת וכוס לתה במחיר 550 שקלים.

"קשה יותר לחורר פורצלן איכותי וקל לחורר פורצלן לא איכותי", מדווחת היימן מרשמיה. "ברגע שאני מחוררת את הכלים אני מסמנת טריטוריה והם הופכים לפריט מודרני". היימן מאפשרת ללקוחות לבחור את קומבינציית הכלים לפריטים שהיא יוצרת, והיא קודחת בהם בו במקום.

האם קהל לקוחותיה מתעניין בהיסטוריה של הצלחות או מסתפק באסתטיקה? "יש לקוחות שמתעניינים בערך ושואלים אם יש חותמת מאחור ומה המקור, אבל מה שחשוב לי הוא שהצלחת תהיה יפה ובמצב טוב בלי סדקים", היא מסבירה. "הפורצלן חוזר היום בשימוש קצת אחר. כבר לא סוגרים אותו בקרטון עטוף בעיתון אלא להפך - מוציאים אותו החוצה. עכשיו זה שיא הסטייל".

צורפת במקצועה, העיסוק החדש הגיע מתוך רצון פרטי ליצירת מעמד לקינוחים מצלחות ישנות בביתה. היא ניסתה לקדוח חורים במקדחה רגילה, אך מצאה שבאמצעות כלי הצורפות המלאכה טובה יותר. "פורצלנים זה חומר מדהים לדעתי", היא מסכמת. "הכול נעשה בעבודת יד והעיטורים יפים; אני נורא נמשכת לזה. מה גם שהם חצי שקופים, וכשמדליקים אותם במנורות ובאהילים זה עובד מאוד יפה".

את הכלים היא אוספת בשוקי פשפשים, ודרך קשרים שיצרה עם מפני דירות, שמצלצלים כשהם נתקלים באוסף מרשים במצב טוב. "מדי פעם אני מוצאת כלים יפים שאני שומרת עליהם בקנאות בבית", היא מספרת. "גם הבן שלי בן ה-9 אוהב את הצלחות, ויש לנו כבר אוסף". מעניין אם אוסף הפורצלן של היימן יהפוך גם עבור בנה לזיכרון ילדות סנטימנטלי מבית אימא, ממש כמו סט הסרוויס האבוד של משפחת סופיר.