גם יאיר לפיד היה שם: מסיבת הקריוקי של אפרת אברמוב

אחרי הסושי וההחלקה היפנית, סוף-סוף הגיע מיפן השוס האמתי - חדרי קריוקי פרטיים. "PlugIN" הוא מקום חדש שנפתח החודש ברמת החייל בתל-אביב ומציע 18 חדרי קריוקי פרטיים ומושקעים בגדלים שונים, החל מחדר למאה איש ועד חדר לזוג. כשחושבים על זה, לזוג שיוצא לדייט קריוקי יש יתרון - סינון על רקע מוזיקלי. בזמן שהוא יזמין שיר של קרן פלס, היא תוכל להזמין חשבון.

כחובבת קריוקי מושבעת אך זייפנית, מדובר עבורי בפתרון אידיאלי. סוף-סוף אצווח באקסטזה את "נערת רוק" של ריקי גל בחדר מלא חברים שלא נעים להם להימלט, שעה שזרים כבר מזמן היו מבצעים בי לינץ'.

אצל היפנים, מדובר בבילוי מסורתי אחרי יום העבודה ולפעמים באמצעו, אצלנו טירוף הקריוקי נדד בשנים האחרונות ממועדונים לבתים פרטיים של אנשים ששונאים את השכנים שלהם, אבל בעקבות "חוק הרעש" שעבר לאחרונה, ומתיר לשוטרים לפוצץ חוץ מאזרחים תמימים גם מסיבות קריוקי, למקום החדש יש סיכוי טוב להצליח.

- "כמה תהיו?", שאלה המארחת בטלפון.

- "8, נראה לי", עניתי.

- "סגרתי לכם חדר ל-10".

איך אני מוצאת 10 חברים שמוכנים לשיר בחדר סגור באמצע החיים? מתברר שהמילה "קריוקי" והמילה "פרטי" מחוללות קסם, והחברים אוישו במהירות.

יאיר ישיר לנו סולו

המקום ענק ומרשים. כל חדר בגודל אחר ובעיצוב שונה. החדר שקיבלנו כיפי במיוחד, ולא עוברת חצי דקה והחברים נותנים בראש עם מטאליקה. זו, אגב, ההזדמנות להתנצל בפני חברי להקת מטאליקה. כדי שאף שוטר לא יפוצץ את האירוע, החדרים אטומי רעש ומותקנים בהם טלפונים דרכם אפשר לקרוא למלצריות, מצלמה איתה אפשר להעלות סרטונים לפייסבוק וטאבלט עם יותר מ-30 אלף שירים. רק דבר אחד חסר. לדעת מי נמצא בחדרים האחרים.

בזמן שהחברים, שכמעט כולם זמרים טובים ממני, הרביצו נאמברים, יצאתי לחקור את השטח. יש משהו בלהציץ לחדרים סגורים שמדמה הצצה לתוך בית. בדלת הראשונה שפתחתי גיליתי חבורה של 6 גברים ונשים חננים שחגגו יומולדת 40 ושרו בדואט את "זה כל הקסם". הם סיפרו שהמקום ממש מגניב והציעו לי פרוסת עוגה. סירבתי בנימוס ועברתי לחדר הבא. איך שפתחתי את הדלת פרץ מתוכה שיר של עומר אדם וגל טסטוסטרון. חבורה ענקית של בני 18 בהתה בי בתדהמה דוממת שהוחלפה בשאגות שמחה, שנרגעו רק לאחר שהבהרתי להם שאני לא החשפנית. מדובר היה בערב גיוס של אחד מהם. הרמנו לחיים והאווירה השתחררה.

"נאור! נאור! אתה חייב לשיר לה בריטני!", קראו החברים. נאור, שמוכיח שבאין ציפור שיר גם עורב הוא זמיר, תפקד על תקן האתנחתא הקומית של הערב ושר את "toxic" של בריטני לקול צחוקם הרועם של החברים. אחרי שתי דקות הם נלחצו ושמו אייל גולן בשביל להירגע. נפרדתי לשלום והמשכתי לחדר הבא.

ואז זה קרה. כשהצצתי דרך הדלת ראיתי אותו. יושב על כורסה, מחזיק מיקרופון ושר מחויך. שר האוצר, יאיר לפיד. לא האמנתי. סגרתי במהירות את הדלת. אין מצוקה כלכלית בארץ? חשבתי לעצמי, ויותר גרוע - סגרו את הגנקי?

עינת שרוף, מאחורייך

כשחזרתי לחדרי חיוורת, החברות השרלילות שלי בדיוק שרו את "Like a virgin" של מדונה. צלצלתי למלצרית וביקשתי וויסקי. בעודי לוגמת ומנסה להירגע סיפרתי לכולם מי נמצא בחדר השני. הם צחקו עליי ושאלו אם אין מצוקה כלכלית בארץ ואם סגרו את הגנקי. ואז קרה דבר אפילו יותר משונה - עינת שרוף נכנסה. ככה פתאום. האמת שהבנתי אותה, כמה זמן אפשר להיות באותו חדר עם יאיר. אני לא זוכרת שאמרה שלום או שערכה היכרות עם החברים המבולבלים, רק שמיד שרנו את "שיר נבואה קוסמי עליז". אם הייתי לוקחת טריפ באותו הערב, כנראה שהיה קורה אותו הדבר.

מחוזקת מהחברותא ומהאווירה תפסתי את המיקרופון ונתתי את הביצוע שלי ל"נערת רוק". ככה, בטוח, בין חברים. סוף-סוף השתחררתי, עצמתי עיניים ומצאתי את הקול הפנימי שלי, החזק, הבטוח, הצלול. זה היה הביצוע הטוב בחיי. הגעתי לגבוהים, החזקתי בנמוכים. הרגשתי כוכבת, אמזונה, זמרת אמתית. כשפקחתי את עיניי החדר היה ריק. מזל שעוד לא הביאו מיפן את החרקירי.

 חדר קריוקי פרטי / איור: עינת צרפתי