במזרח התיכון אין נייטרליות

עיון חטוף בתולדותיו של שימוש הלשון "הקו האדום" במשבר סוריה מוליך אל עמוד הדעות של "פייננשל טיימס" (כנראה העיתון הטוב ביותר בעולם, לפחות בלשון האנגלית), 11 באפריל 2012. הדיכוי הפוליטי בסוריה כבר עמד בעיצומו. עדיין לא קראו לו "מלחמת אזרחים", מפני שבשלב ההוא רק צד אחד ירה: בית אסד בנתיניו, ללא אבחנה, במהלך הפגנות הרחוב הלא-אלימות שלהם.

פיטר קולייר, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת אוקספורד, מחבר הספר "מלחמות, רובים והצבעות: דמוקרטיה במקומות מסוכנים", כתב ש"אסד האריך חיים כל כך, מפני שהוא נמנע מלחצות את הקו האדום. חומס הייתה הקו האדום של התפלצות העולם: המתים בחומס לא מתו לשווא".

ובכן, מי זוכר בכלל את חומס; ומי זוכר בכלל את הקווים האדומים של תחילת האביב ההוא, לפני שנה וארבעה חודשים וחצי; ומה הועילה "התפלצות העולם". המטוטלת חזרה מאז ונעה לעבר בית אסד, ומלחמת האזרחים של סוריה תבעה 100 אלף קורבנות. השבוע שמענו שיותר ממיליון ילדים סוריים נעקרו מבתיהם.

"נשלם כל מחיר"

"הקו האדום" ידוע מאוד לשמצה. הוא נוטה להווריד ולהחוויר כל אימת שמשרטטיו מתקרבים אליו. כל כך הרבה מעשי נבלה הוסיפו להיעשות לאחר שנחצה, כל כך הרבה חולשה בינלאומית הופגנה לפניו וגם אחריו. בריטניה הגדולה והנחלשת שרטטה קו אדום בשערי פראג, ב-1938, וזזה הצידה כאשר נחצה; היא מיהרה לשרטט קו נוסף בשערי ורשה, ב-1939, ואפילו הכריזה מלחמה לאחר שנחצה, אבל לא יכלה לנקוף אצבע לטובת הקורבנות.

אמריקה הצילה את הקו האדום של המערב במלחמה ההיא, ומאז חזרה ושרטטה שורה של קווים אדומים. אחדים היו עבים ואפקטיביים, כמו זה שמתח הנשיא טרומן באירופה, ב-1947, נגד ההתפשטות הסובייטית. אחרים היו הרי אסון, כמו זה שמתח הנשיא ג'ונסון בג'ונגלים של וייטנאם ב-1965.

ב-20 השנה הקודמות, רוב האמריקאים הניחו את חיוניותם של קווים אדומים, והנידו בראשיהם במידות משתנות של התלהבות, כאשר הנשיא קנדי הכריז בנאום ההשבעה שלו, 1961, "נשלם כל מחיר, נישא בכל עול, נעמוד בכל קושי, נתמוך בכל ידיד, נתייצב מול כל אויב, כדי להבטיח את שיורה של החירות ואת שגשוגה".

ב-20 השנה הבאות, רוב האמריקאים התנגדו כמעט ללא אבחנה לקווים אדומים ממין כלשהו. אפילו לאחר פלישת סדאם חוסיין לכוויית, בקיץ 1990, הכריז ג'ורג' בוש האב "איננו מוציאים שום דבר מן הכלל, ואיננו מכניסים שום דבר אל הכלל" (נשמע יותר טוב באנגלית). מרגרט תאצ'ר, בחודשי שלטונה האחרונים, משכה אחר כך את בוש בשרוולו, ונשמעה אומרת לו, "לא זה הזמן לרעוד, ג'ורג'".

אפילו השבוע, תחת הרושם של הקצף הלבן על שפתי הילדים המתים בפרוורי דמשק, רוב גדול של האמריקאים התנגדו לפעולה צבאית נגד סוריה. ומה אם יתברר חד-משמעית שהמשטר הוא שהרעיל את הילדים? שיעור התומכים בפעולה יגדל, לפי סקר אחד, אבל עדיין יעמוד רק על 25%.

יש לו חלום, אבל לא על סוריה

האמריקאים באמת אינם מתעניינים בעולם החיצון. בזה אין כל חדש. ישראל יוצאת נשכרת מחוסר העניין הזה, מפני שבמקרים כאלה, המיעוט המתעניין משפיע יותר מן הרוב האדיש. לפני שלושה חודשים הראה סקר של מכון גאלופ כי רק 49% מן האמריקאים עוקבים "מקרוב" אחר סוריה, שיעור קטן במידה ניכרת מן הממוצע באקטואליה מרכזית.

אגב, התפלגות התמיכה במורדים אינה נוגעת כלל לתוויות הרגילות של נציות ימנית ושל יוניות שמאלית. אדרבה, כאשר האמריקאים נשאלים אם ארצם צריכה לסייע למורדים הסוריים, חצי הדמוקרטים משיבים בחיוב, אבל רק 29% מן הרפובליקנים תומכים.

האינסטינקטים של אי-התערבות חזקים מכל שכנוע פוליטי. בעל טור אוהד מאוד ב"וושינגטון פוסט" כתב הבוקר כי ברק אובמה "בוודאי לא רצה לשאת את נאום הזיכרון למצעד על וושינגטון של 1963, ול'יש לי חלום' של מרטין לותר קינג, ביום הרוחש שמועות מלחמה.

התנגשות אלימה עם סוריה, אפילו לזמן מוגבל, מעולם לא הייתה חלק מחלומו של אובמה [...] אובמה הוא לוחם ללא חשק, וזו בדיוק הסיבה שנבחר. הוא ניסה לכוון את מדיניות החוץ אל המרכז - בין ריאליזם לבין קידום הדמוקרטיה, בין זהירות קיצונית לבין הסתבכות מופרזת. במזרח התיכון, אבוי, הקרקע תמיד נשמטת מתחת לרגליהם של אלה העומדים במרכז".

הזוועה תימדד במספרים קמעוניים

את "הקו האדום" שלו מתח אובמה כמי שכפאו שד, בדיוק לפני שנה. הוא הטעים אז, כי ארה"ב תפקוד את חטא השימוש בנשק השמדה המוני במידה שווה על המשטר ועל אויביו. מעט מאוד משקיפים, מלומדים ולא-מלומדים, הניחו אז את סבירותו של שימוש כזה. המשקיפים האלה אולי צריכים להתנצל לפני מנחם בגין, אשר ייחס כוונות שימוש מלאות לסדאם חוסיין בפיתוח הכור הגרעיני העיראקי, לפני 32 שנה; או לפני אהוד אולמרט, אשר החליט לסיים את הפרויקט הצפון קוריאני בסוריה.

מבלי להתיימר לכניסה חופשית אל מוחו של נשיא ארה"ב, אפשר לטעון שהוא מתח את הקו בעיקר מפני שהניח כי המשטר לא יחצה אותו. זה היה קו כמעט תיאורטי, הגזמה רטורית שנועדה בעצם להגיד את ההיפך: לא תהיה התערבות, יהיה גודל הזוועה אשר יהיה, מפני שברור כי הזוועה תמיד תימדד בנתונים קמעוניים. זאת אומרת, המספרים יגדלו מאוד, אבל יגדלו בהדרגה, וממילא לא יעפילו אל מרכז תשומת לבה של דעת הקהל. אנשים מתרגלים. חפשו-נא היום בעיתוני העולם את הכותרת המודיעה על מות עוד 59 בני אדם בבגדד אתמול בהתקפת טרור של אל-קאעידה.

מדוע גז הוא "השמדה המונית", אבל השמדה המונית קונבנציונלית אינה "השמדה המונית"? מי יודע. הירושימה, 1945, זכורה הרבה יותר מהמבורג, 1943, אף-על-פי שהירושימה סיימה את המלחמה, והמבורג לא השפיעה כלל על מהלכה (ההפצצה על עיר הנמל הגרמנית, שהחריבה אותה כמעט עד היסוד, ועלתה בחיי 40,000 בני אדם ויותר. היא נקראה "מבצע עמורה").

תעלומת דגדוג הנחיריים

התעלומה הגדולה ביותר בפרשה נוגעת בדיוק לזה: מדוע ראה המשטר בסוריה צורך להשתמש בנשק כימי, בידיעה סבירה שהוא לא יסיים את המלחמה במכה אחת, והוא יאלץ את נשיא ארה"ב לממש את הקו האדום?

צריך להגיד שיש דרגה מפתיעה של אטימות אצל רודני המזרח התיכון. היא מפתיעה, מפני שהם אלופי השיור. במקרה של נשיא סוריה, השיור עובר בירושה גנטית, גם מפני שהוא בנו של אבא, וגם מפני שהוא שייך לקבוצת מיעוט קטנה, שזהירות היא מפתח לקיומה הפיזי.

ראינו אטימות כזאת כמובן גם אצל סדאם חוסיין. הוא לא הצליח להביא בחשבון את התוצאות של מעשיו במשך 20 שנה ויותר, החל במלחמה נגד איראן, ב-1980. הפלישה לכוויית הייתה אקט של התאבדות, המכריחה את המתבונן להניח שלאיש פשוט לא היה שכל ישר. הנפנוף המרומז בקלף של נשק השמדה המונית עשה אולי רושם פנימי מסוים, אבל דגדג את נחיריה של אמריקה. לאחר כוויית, הוא היה יכול להבין את החומרה הפוטנציאלית של דגדוג כזה.

האלוף במילואים עמוס ידלין אומר כי קטנה הסבירות שסוריה תתקוף את ישראל, מפני שלמה לה, הלוא הכף נוטה לצד המשטר במלחמת האזרחים. ייתכן מאוד. אבל תוקף הטענה הזו חל גם על השימוש בנשק כימי. אם הכף נוטה לטובתו, מדוע הוצאו המכלים מן המחסנים האטומים, והתרוקנו מול עיני יוטיוב?

יש הסברים, כמובן. תמיד יש. אולי המשטר מנותק לחלוטין מן המציאות. אולי מישהו שלא היה מוסמך נתן את הפקודה. אולי הכף דווקא אינה נוטה לצד המשטר, והוא מיואש. אולי משמרות המהפכה האיראניות רוצות להבטיח שהנשיא החדש בטהרן לא יצליח להתחיל דיאלוג ידידותי עם המערב. כבר היו דברים מעולם. ההתנגדות לחידוש המגעים עם ארה"ב פרנסה את ההתקפה על שגרירותה בטהרן, באוקטובר 1979.

הבנה של קריצות?

שתי החלטות רציונליות רק למחצה הפגישו אותם באמצע הדרך: את הנשיא האמריקאי, שהודיע מתי יתערב, מפני שקיווה לא להתערב לעולם; ואת המשטר נוטף הדם, שפחד-מוות מהלך עליו מפני היום שאחרי. הם כל כך רצו לשמור מרחק ביטחון זה מזה, והם כל כך לא הצליחו. עדיין תיתכן הבנה של קריצות: אתם תעשו מה שאתם מוכרחים לעשות, ילחש בית אסד לבית הלבן, ואנחנו לא ממש נתנגד. אתם תגמרו, ותחזרו אל מעבר לקו האדום, ואנחנו נמשיך את מלאכת החיסול ההדרגתית.

וישראל? היא חשבה שהיא תוכל להישאר מחוץ למלחמת אזרחים המשתוללת זו השנה השלישית, בקירבה מיידית אל מרכזי האוכלוסייה שלה. התקווה הזו הייתה חסרת שחר מלכתחילה, והיא נגוזה והולכת.

כאן לא שווייץ, או שבדיה. במזרח התיכון אין נייטרליים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-bit.ly/1aPv4Id. ציוצים (באנגלית) ב- twitter.com/YoavKarny