טייקון הנדל"ן של ת"א

אנחנו נשארים בארץ כדי לשנות

סידרת הכתבות של "גלובס" על מערכת הבריאות והווידוי של מ', רופא-חוקר המתגורר ביוסטון, המשיכה להכות גלים השבוע ולספק אינספור תגובות. בחרנו להביא כאן שתיים מהן, ולו רק לשם האיזון, כי החיים, בכל עניין ודבר, הם מציאות מורכבת. הם לא שחור ולבן.

כך כותב לנו ד"ר אלחנן ברוקהיימר, מנהל יחידת צנתורים במרכז שניידר לרפואת ילדים:

"קראתי את סדרת המאמרים ב'גלובס' על מערכת הבריאות ובעיותיה, ואכן יש מה לשפר ולתכנן בצורה טובה יותר. הצטערתי לראות את הכותרת עם המילה 'חרא' המתייחסת למערכת שלנו המובאת מפי מתמחה ישראלי שגילה את אמריקה - מקום שיש בו עשרות מיליוני אנשים בלי ביטוח רפואי המשלמים מאות דולרים כדי לחסן ילדים ותינוקות.

"אני רופא זה 26 שנה עליתי מאנגליה בגיל 24, ואת הסטאז' וההתמחות ברפואת ילדים עשיתי בשערי צדק. שירתי ביחידה מובחרת והשתחררתי משירות מילואים פעיל בדרגת רב סרן. התמחיתי בקרדיולוגיה ילדים וצנתור טיפולי באוניברסיטת ייל במשך תקופה של שלוש שנים, וזה 16 שנה אני עובד בבית החולים שניידר. בתקופה הזאת, היקף הפעילות ביחידה שאני מנהל, עם צוות נפלא, גדל - מ-170 פעולות ל-1,200 בשנה, והיא נחשבת אחד המקומות המובילים בתחום. אינני עובד באופן פרטי, אבל עובד כרופא ילדים בערבים במרפאה רגילה וכיועץ בהיי-טק.

"אני מאושר בעבודתי ויש רבים כמוני. יש מה לשפר בארץ ובשביל זה אנחנו פה. אתה מוזמן לבקר ולהתרשם".

חברו של מ' מהטור הקודם, ג', המתגורר גם הוא ביוסטון, שיתף אותנו ברשמיו, וחלקם, תתפלאו, תומכים בדבריו של ד"ר ברוקהיימר. כך הוא כותב:

"מערכת הבריאות בארה"ב עובדת על בסיס ביטוחי. אתה קונה ביטוח רפואי לך ולמשפחתך. אין לך? בעיה שלך. הגעת למיון? יטפלו בך כדי לייצב אותך, אבל אם הביטוח לא מכסה אשפוז נוסף או פרוצדורה רפואית נדרשת אתה תשלם מהכיס שלך. אין לך? מצטערים... לך הביתה ותהיה חזק".

אחד הדברים שמפריעים לג' הוא המנטליות הישראלית של "יהיה בסדר". היא יכולה אולי להעיד על היכולת הפנומנלית לאלתר, אבל "הבעיה מתחילה", כותב ג', "כשהמנטליות פושה לארגונים ולמוסדות שמטבעם לא אמורים לעבוד בצורה הזאת, והיא מקשה עליהם. ארה"ב היא מדינת פרוטוקולים - הם רושמים פרוטוקול על כל פיפס. בארץ, כל החלטה היא בסיס לשינוי".

המסקנה של ג' משלבת אופטימיות ופסימיות: "פגשתי אנשים שטוב לבם ונחמדותם מושרשים בתרבותם וקינאתי בהם עד אין סוף, אבל באף מקום לא הרגשתי בבית. גם כשאני ביוסטון מוקף בכל טוב, אוהב את העבודה, את השכנים, את החברים, את הנוחות והרווחה, אני זוכר שהבית שלי תמיד יהיה בישראל. לצערי, אני לא יודע אם זה יהיה המצב גם אצל ילדיי".

עיריית ת"א חזקה מאי.די.בי בשיאה

סדרת התחקירים של "גלובס" השבוע על עושק הארנונה העירה מרבצו נושא רדום, ובכוונה רדום, שמשפיע מאוד על כיסם של האזרחים ועל כיסם של העסקים, שכמובן מגלגלים את המחיר לצרכנים. נדמה לנו שאפשר ללמוד על הנושא ועל השלכותיו גם באמצעות הדוחות הכספיים של עיריית תל אביב - דוחות עם שפע של מידע, שהעיתונות הכלכלית בורחת מלטפל בהם (טוב, כמה קל לכתוב שוב ושוב ושוב על אי.די.בי), אף שהעירייה הזאת היא סוג של תאגיד רב עוצמה, אפילו יותר מאי.די.בי בשיאה (לא, לא, אנחנו ממש לא מגזימים).

עירייה היא אמנם אינה תאגיד נסחר בבורסה והיא אינה תאגיד שמטרתו להרוויח כמה שיותר ולהשיא תשואה כמה שיותר גבוהה לבעלי מניותיה, אבל היא סוג של תאגיד שנועד לשרת את הציבור ולהשיא בשבילו את התשואה הגבוהה ביותר מתשלום המסים. אין כזה מושג "רווח" חשבונאי או "הפסד" חשבונאי, אלא עודפים או גירעונות. עירייה חזקה, כמו ת"א, מייצרת עודפים. עיריות חלשות (או מושחתות) נזקקות לעזרה מהמדינה כדי לאזן את הגירעונות שהן יוצרות. הדוחות של עיריית ת"א הם מיקרו-קוסמוס לכמה בעיות מרכזיות במשק: הארנונה והשונות הגבוהה בגבייתה בין סוגי עסקים ותושבים, בועת הנדל"ן והאינטרסים של ראשי העיריות.

הנה המספרים של התאגיד נכון לסוף שנת 2011 (הדוחות האחרונים הגלויים לציבור) - תאגיד שמגלגל יותר מ-5 מיליארד שקל בשנה, מעסיק כ-10,000 עובדים (פעילים וגמלאים) ומעניק לעומד בראשה, ראש ממשלת ת"א, כוח והשפעה עצומים.

3.3 מיליארד שקל, אלו ההכנסות (חיובים) של העירייה מארנונה. בפועל נגבו כ-2.7 מיליארד שקל. כ-700 מיליון שקל מתוכם הם ארנונה ממגורים (87% גבייה) והיתרה, כ-2 מיליארד שקל, היא מארנונה אחרת, כלומר, ארנונה של עסקים מגוונים (76% גבייה). שימו לב ליחס, הוא מדגיש את מה שעלה בסדרת הכתבות השבוע: הארנונה למגורים היא ממש לא בראש מעייניו של רון חולדאי. הפרה החולבת שלו היא העסקים, שמהווים כ-65% מהכנסות הארנונה. היחס הזה מובן היטב מהפערים העצומים בתעריפי הארנונה (ראו טבלה): כ-42 שקל למ"ר בארנונה למגורים, לעומת כ-91 שקל למ"ר במלונות, כ-104 שקל בתעשייה, כ-224 שקל בעסקים אחרים, והשיא - כ-694 שקל בבנקים ובחברות הביטוח.

האינטרס הפיננסי של חולדאי, או של כל ראש עירייה שיבוא במקומו, אם יבוא, הוא ברור: כמה שיותר עסקים וכמה שפחות מגורים (ואם דירות מגורים, אז שישמשו לעסקים ויש עשרות אלפי דירות מגורים במרכז שמשמשות לעסקים). וכמה שפחות מגורים זה כמובן כמה שפחות היצע, וזה אומר דבר פשוט: עליית מחירי הדירות.

ועוד עניין: שימו לב לעלייה הזוחלת והעקבית בתעריפי הארנונה: קרוב ל-19% במגורים בשמונה שנים - הרבה יותר מהמדד, וכמובן הרבה יותר מעליית השכר במשק. טיפין-טיפין, מדי שנה, זה עולה, זה זוחל בכיוון אחד בלבד.

2.4 מיליארד שקל, אלה המזומנים שנחו בקופתה של עיריית ת"א נכון לסוף 2011. לא להאמין! אמנם יש לעירייה שורה של התחייבויות, כמו הוצאות שטרם שולמו, אבל הסכום האדיר הזה משקף את העוצמה של העירייה. והעוצמה הזאת מתבטאת בדוחות בסעיף שנקרא "ריכוז התקבולים והתשלומים בתקציב הרגיל, הבלתי רגיל ובקרן לעבודות פיתוח", שזה אומר בפשטות הכנסות פחות הוצאות. ובשנת 2011 נוצר עודף של כ-421 מיליון שקל לעומת עודף של כ-756 מיליון שקל בשנת 2010. בקיצור, ת"א מייצרת הרבה מאוד כסף.

1 מיליארד שקל, אלה הכנסות העירייה ממה שנקרא "קרן לעבודות פיתוח". שוב, כדי לפשט את כל התארים המורכבים, מדובר למעשה בחברה הבת לענייני נדל"ן של ת"א. מתברר שלעירייה יש מלאי גדול של קרקעות ונכסים, בבעלות מלאה או בבעלות חלקית עם שותפים פרטיים או המינהל, שמניבים לה זרם הכנסות עצום מדי שנה. מדובר בהחכרת נכסים, במכירת נכסים (למשל, מתחם השוק הסיטונאי) או בבוננזה של חולדאי - היטלי פיתוח, היטלי השבחה וכדומה, שמכניסים לעירייה מאות מיליוני שקלים מדי שנה.

כך הופך חולדאי למעשה לאחד מטייקוני הנדל"ן הגדולים במדינה, ויש לו השפעה דרמטית על הענף, כיוון שת"א היא העוגן של המרכז ומובילה את מגמות המחיר. ולטייקון הנדל"ן הזה יש אינטרס ברור מאוד שבועת הנדל"ן תמשיך לשייט לה במרומים. כך תוכל ת"א להמשיך לייצר לה הכנסות של מיליארד שקל לפחות מדי שנה, הכנסות שהכפילו עצמן בשנים האחרונות כתוצאה מבועת הנדל"ן.

14,500 שקל, זו עלות השכר הממוצעת של עובד בעיריית ת"א, המעסיקה כ-10,000 עובדים, ומהם כ-2,500 פנסיונרים (עובדי עירייה זכו בזמנו לפנסיה תקציבית). בסך הכול מוציאה העירייה כ-1.7 מיליארד שקל בשנה על הוצאות שכר. בניגוד למי שמובילים את העליהום על עובדים במגזר הציבורי, בין היתר בעיריות, אנחנו חושבים שכל עובד באשר הוא זכאי לשכר הולם, ואם עירייה עשירה כמו ת"א יכולה לשלם לעובדיה שכר סביר, למה לא? מה, שכולם יהפכו לעובדי קבלן?

הבעיה היא אחרת: יותר מדי עיריות יש בישראל, יותר מדי מנגנונים, יותר מדי הוצאות וכמובן גם התמכרות גדולה מדי לבועת הנדל"ן. בסופו של דבר זה מתורגם גם ליותר מדי ארנונה לאזרחים ולעסקים.

 תעריפי הארנונה בתל אביב

עו"ד דוידה לחמן-מסר, קשרי שלטון-עיתון וקשר השתיקה

כיצד קרה שתפקודה הבעייתי של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר לא זכה לביקורת מהתנועה לאיכות השלטון והמכון הישראלי לדמוקרטיה

קוראים רבים התעניינו בזהותה של הרגולטורית הבכירה לשעבר שהוזכרה בטור הקודם בהקשר של היחסים הבעייתיים בין שלטון לעיתון. ובכן, הם צודקים, אין טעם למנוע ממנה את המבוכה, אין טעם למנוע מעו"ד דוידה לחמן-מסר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, את הביקורת הגלויה, ואין טעם לפחד מקשריה בתקשורת. עו"ד לחמן-מסר היא זו שבילתה את זמנה בנעימים במסיבה פרטית של עורך אתר ומוסף כלכלי (ובעל מניות בו לשעבר), והיא זו שהייתה המנוע מאחורי רפורמות כלכליות כושלות בשוקי הפיננסים והתקשורת, שזכו באורח פלא לתמיכה אוטומטית, דתית ועיוורת, מהחברים שאיתם בילתה.

לכאורה, עו"ד לחמן-מסר היא אדם פרטי כעת והיא יכולה לבלות עם מי שהיא חפצה, מתי שהיא רוצה והיכן שהיא רוצה. השאלה היא אחרת לגמרי: האם הידידות המופלאה והסימביוזה שנרקמה בינה לבין חבריה בתקשורת, עד כדי בילוי משותף, הובילה את שני הצדדים למיזוג רעיוני מושלם ששירת את האינטרסים של שני הצדדים אבל בהחלט לא את האינטרסים של הציבור? העובדות ידועות וברורות: לחמן-מסר זכתה למטר של מילות חנופה ושווקה לציבור, הן במהלך הקדנציה שלה והן אחריה, כלוחמת ללא חת בכוחות הרשע של ישראל. במקביל, רפורמת בכר שלחמן-מסר הייתה מאדריכליה, לצד חבריה מהתקשורת, הובילה לרשעות לא קטנה ולנזק של מיליארדי שקלים לפחות לציבור עד כה; ועל מצבו של שוק התקשורת מוטב שלא להרחיב את הדיבור (ולא רק בגלל הפעלתנות של לחמן-מסר בתחום).

כתבנו לא מעט על הדו-פרצופיות בתפקודה הבעייתי של אחת הרגולטוריות הבכירות שהיו פה: בעלה של לחמן-מסר, עו"ד אורי מסר, קיים יחסי חברות קרובים עם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. הם היו שותפים לשעבר במשרד עורכי דין ועו"ד מסר ייצג את אולמרט ומשפחתו במשך שנים בעניינים מגוונים. מסר עמד בראש עמותות שהוקמו כדי לסייע לאולמרט במערכות הבחירות והחזיק עבורו קופה סודית ובה מאות אלפי דולרים. עו"ד מסר גם ייצג לקוחות עסקיים במגעיהם עם מרכז ההשקעות ודאג לפגישות בין לקוחותיו לאולמרט בזמן שהאחרון כיהן כשר התמ"ת. בקיצור, עו"ד מסר עשה טונות של כסף לביתו (שהוא במקרה גם ביתה של גב' לחמן-מסר) מחיכוך צפוף מאוד עם השלטון ועם כספי ציבור, ולמרות זאת חמק באופן מעורר מחלוקת מכתב אישום.

חמור מכך: בתקופה שבה ייעץ עו"ד מסר לחברת פלאפון מקבוצת בזק, אשתו הייתה שקועה עד צוואר ברפורמות בשוק התקשורת שבהן בזק משמשת, כידוע לכולם, פקטור מרכזי. שום גילוי נאות לא היה על כך ושום הסדר על ניגוד עניינים לא גובש בעניין. נו, טוב, כנראה שבבית משפחת מסר (יש להם כמה, בין היתר בקיסריה ובשכונת טלביה היוקרתית בירושלים) יש חומות סיניות גבוהות ולא מדברים כלל על ענייני עבו דה.

חמורה שבעתיים היא השתיקה של כלבי השמירה מסוגם של "התנועה לאיכות השלטון" או "המכון הישראלי לדמוקרטיה", שמציגים עצמם ומינו את עצמם לאבירי טוהר המידות בישראל, כמשגיחים העליונים של ישראל וכמחלקי הציונים לפוליטיקאים, לעיתונאים ולרגולטורים. ובכן, גם התשובה לכך ברורה: התנועה לאיכות השלטון לא תרמה כהוא זה לאיכות השלטון בשנות קיומה. היא תרמה הרבה יותר לאיכות הפרסום של מייסדה וידידיה. המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון עם שם יומרני ומטעה, הוא בסך הכול ארגון עסקי עם זרוע תקשורתית, ואף הוא משרת בעיקר את ראשיו (בשבועות הקרובים נחשוף פה את המנגנון שעומד מאחורי המכון הזה).

בכלל, שני הארגונים הללו מייצגים תופעה רחבה: בעשור האחרון קם בישראל מועדון של צדקנים המעידים על עצמם כמה הם נקיים, טהורים וזכים ומציירים את כל האחרים, אלה שאינם שותפים לדעתם, כאינטרסנטים ומושחתים. המועדון הזה מגן על חבריו, דוגמת לחמן-מסר וחבריה בתקשורת, בחירוף נפש, אף שהתנהגותם רחוקה מאוד מהסטנדרטים שהם מציבים לאחרים.

רגולציה הייתה ותהיה תמיד בכל מה שקשור לעסקים, והיא גם הכרחית לריסון הכוח ושיכרון הכוח של אנשים שנבנה משילוב של יותר מדי כסף ויותר מדי נכסים. לרגולציה יש הסמכות להנהיג רפורמות ועוד רפורמות לטובת הציבור, רובן גם יוצאות לדרך מתוך כוונה טובה. אבל רפורמות המונהגות מתוך שכרון כוח וכוונות ואג'נדות פרטיות של רגולטורים ועיתונאים הן לא רק מזיקות לציבור, הן גם מסוכנות לכל דמוקרטיה.

eli@globes.co.il