דירה לדוגמה

"אבודים באסיה", יום א' 22:00, "יס דרמה"

בעונה הראשונה שלהם, עת הכול התחיל להשתבש (כלומר, דקה וחצי אחרי הפתיחה), אפשר היה לגחך מול המסך ולומר, נו טוב - בכל זאת אפריקה. ההתנגשות בין התרבויות, הצליחה לטשטש את העובדה שהיו ל"אבודים באפריקה" כמה רגעים סאטיריים לא רעים. הפעם הסאטירה לא רק שעולה ארצה, אלא גם עולה כיתה ועוברת לעסוק פחות בעולם האופנה והפרסום - שהרי "לופט גשעפט" היו תמיד מטרה נוחה לחיצי הביקורת, אלא בנכסי דלא ניידי, אולי כדי להראות לנו עד כמה העסק רקוב מהיסודות.

זה לא אומר ש"אבודים באסיה" מועמדת לפרס הסאטירה של השנה, אבל זה בהחלט אומר שגם אם אתם לא אוהבים (כמוני למשל), שילוב של עלילה מצחיקה וקלילה עם אנשים יפים, שווה לכם להישאר עוד רגע ליד הטלוויזיה: יש סיכוי שתראו, פה ושם, גם משהו שמכוון גבוה יותר.

הפעם נגרר אדי קסלר (צחי גראד), קריקטורה של המצליחן המקומי, אחרי אשתו אפרת (עינת שרוף), להרפתקת הנדל"ן - "האני פאוור סיטי" (תודו שכבר השם מצחיק): מגדל מגורים לאלפיון העליון שכמו קהל היעד שלו, הוא חארטה-בארטה מושחתת עד לייסוד (תרתי משמע). דוגמני הבית, צליל ויניב (רותם סלע ועידן חביב), נשכרים כדי להיות הרוכשים-לדוגמה בדירה-לדוגמה, וזו עוד אחיזת העיניים הקטנה ביותר סביב הפרויקט, שמתברר בינתיים גם כמפגע אסתטי ואקולוגי מרשים למדי.

מדובר בקריקטורה כמובן, שבה הכול מוגזם: מושחת מדי, ריקני מדי, שחצני מדי, אבל כמו כל קריקטורה טובה, אפשר לזהות בה לא רק את ההגזמה, אלא גם את המקור ששימש לה השראה, והמקור הזה, כך נדמה, הוא חלק בלתי נפרד מהוויית ה"בלינג-בלינג" הישראלית הנובורישית, הרבה יותר מכפי שהיינו מוכנים להודות. בשורה התחתונה: שמח ומבדח, אבל פה ושם גם דוקרני בדיוק במידה הנכונה.