ועכשיו תרעד הארץ

מחשבי קיצין מחפשים רמזים במספרי שנים: השנים האחרונות של האלף, השנים האחרונות של המאה, השנה האחרונה בלוח העתיק של ילידי אמריקה התיכונה.

ייתכן שהלוח העברי הוא היחיד המספק תחזיות ישירות, שאינן צריכות מנחשים. שמות שנים הם לפעמים מלים, או פעלים. המאה ה-20 הייתה משופעת בהן. תשסה (1905-1904), לשון שיסוי, חזתה, אולי, את תוצאותיה של המהפכה הרוסית הראשונה; תרע (1910-1909) חזתה את הרעת המצב הבין-לאומי; תרצח (1938-1937) חזתה את שיאי הדמים של המאורעות בארץ ישראל ואת האסון הממשמש ובא באירופה; תש (1940-1939) כמובן הודיעה שתש כוחה של הדמוקרטיה המערבית, בשנה שבה היטלר כבש את ורשה ואת פריז.

שמות השנים גרמו מידה של אי-נוחות מפעם לפעם. למשל בהתקרב שנת תרצ"ח נשמעה הקריאה להמיר אותה ב"תפריח", שוות ערך ל"1928 ועוד 10". פריחה תמיד עדיפה על רציחה. כיוצא בזה, בהתקרב השנה העברית החופפת ל-1980-1979, חכם הלשון הגדול יצחק אבינרי ("שר הלשון", כפי שכינה אותו ביאליק עוד בצעירותו) יצא לאחת המערכות האחרונות של חייו. הוא קרא להעדיף את הכתיב תש"מ על תש"ם, "לבל תישם הארץ". בעברית, הזכיר אבינרי, אין הוגים מלים, המסתיימות באות פתוחה. לפיכך, תש"מ היא תי"ו-שי"ן-מי"ם, והארץ אינה צריכה להפוך למדבר צייה.

לא הייתה כמלחמה ההיא

הדיון האזוטרי הזה (אני מודה) בא להצדיק את ההתייחדות עם זכרה של השנה, אשר התחילה השבוע לפני מאה שנה. העברית של 1914-1913 הייתה שנת תרע"ד, והדיוק המזעזע של שמה מחייב את כולנו להודות בעליונות הלוח העברי. ב-1914 אמנם רעדה הציוויליזציה המערבית. בסולם ריכטר היסטורי מוטב לחפש 9 או 9.5 מתוך 10. עולם שלם כרע תחתיו.

לא הייתה כמלחמת העולם הראשונה לפניה או אחריה. הרבה יותר בני אדם מתו במלחמת העולם השנייה, והיא השתוללה על-פני שני שלישים של שטח כדור הארץ, אבל הראשונה הביאה מיד אל קצן ארבע אימפריות (רוסיה, גרמניה, אוסטריה, טורקיה). חוכמה שלאחר מעשה לימדה אותנו כי היא זרעה את זרעי חורבנן של שתי אימפריות נוספות (בריטניה וצרפת). היא רוממה את ארצות הברית למדרגת מעצמת על. מחלציה בקעה ברית המועצות, שהתקרבה אחר כך להביס את הדמוקרטיה המערבית.

היטלר ומוסוליני היו ילדיה של המלחמה, ששניהם לחמו בה כחיילים מן השורה. נחישותו של היטלר לפטור את גרמניה מתוצאות תבוסתה הניבה את המלחמה הבאה. בשתיהן נהרגו שישים מיליון בני אדם, והציוויליזציה האירופית לא יכלה להתאושש מן האסון הדמוגרפי שהמיטו עליה. הן הבטיחו את שקיעתה הפוליטית, הכלכלית, הדמוגרפית והתרבותית של היבשת, אשר שלטה בעולם.

צאו וחשבו: ב-2014 סקוטלנד עומדת להצביע במשאל עם על עצמאות מבריטניה. סקרים חוזרים ומראים שלרוב האנגלים כלל לא אכפת אם הסקוטים יטרקו את הדלת. לפני מאה שנה, אפשרות כזאת הייתה כרוכה במלחמת אזרחים עם השפעה מיידית על עתיד המין האנושי, כאשר אנגלים וסקוטים (גם וולשים ואירים) שלטו בחמישית כדור הארץ.

"הקשת מתוחה עד הקצה"

בראש השנה תרע"ד היו סימני הפורענות טבועים לכל אורכו של "העולם הישן", מצפון מערב אפריקה עד האוקיינוס ההודי ועד צפון מזרח אסיה. אין זאת אומרת שמלחמה הייתה מוכרחה לפרוץ בקיץ 1914. דטרמיניזם מן הסוג הזה שייך בדרך כלל רק למגידי עתידות. אבל אנשים רציניים אמנם הזהירו מפניה. בולט מכולם היה הבנקאי היהודי המבריק, הפולני-רוסי, איוואן בלוך, שתחזיותיו, בסוף המאה ה-19, מעמידות אותו בשורה אחת עם גדולי הנביאים של כל הזמנים (ראו את הערך "איוון בלוך" בוויקיפדיה).

בצמרת הצי הבריטי היה אפילו תאריך יעד. ניתוח מודיעיני הביא את האדמירלים של הוד מלכותו למסקנה, כי גרמניה תפתח במלחמה לכל המאוחר בספטמבר 1914. היא התחילה באוגוסט. התיארוך היה מיוסד על השלמת הרחבתה של תעלת קיל, שדרכה עמד הצי הגרמני להפליג מן הים הבלטי אל הים הצפוני, ולאיים על בריטניה.

מדהים לעמוד על המידה שבה מירוץ חימוש ימי, לבניית אוניות ענק יקרות להחריד (dreadnought), עמד במרכז תשומת הלב הצבאית והמדינית של הימים ההם. הן התיישנו כמעט לפני שהתחדשו, ומילאו תפקיד מוגבל מאוד במלחמה עצמה, לאחר שפרצה. אבל מירוץ החימוש הזה, אולי הבזבזני ביותר מאז ומעולם, הגביר את כושר הריכוז של כל הנוגעים בדבר. "הקשת מתוחה עד קצה היכולת, כאן - ובאנגליה", כתב קיסר גרמניה לשגרירו בלונדון שנתיים לפני שפרצה המלחמה.

"קרן האור היחידה"

בספר, שעתה זה יצא באנגלית, צ'רלס אמרסון, היסטוריון אוסטרלי צעיר, יוצא למסע במנהרת הזמן אל 1913, אל שורה של ערים, מבואנוס איירס עד טוקיו, מלוס אנג'לס עד ירושלים, להציץ בפעם האחרונה בעולם הישן ערב חורבנו.

בירושלים הוא מוצא מתח בין דתות ובין מגמות פוליטיות, אבל גם מידה מפתיעה של רב-קיום בשלום. הוא מעיין בעיתון היומי הירושלמי "החירות" (שמייסדיו ועורכיו היו מן האצולה הספרדית הטהורה), ומוצא שם מאמר מערכת, המביע קורת רוח מבחירתו החוזרת של ראש העיר המכהן, בן למשפחת חוסייני. זו הייתה "קרן האור היחידה" בבחירות למועצת העיר, כתב העיתון. שם המשפחה חוסייני יחדל להקרין אור על יהודי ירושלים רק חמש שנים אחר כך.

סמוך לחג החנוכה של תרע"ד, דצמבר 1913, נחת בארץ ישראל המטוס הראשון, בידי הטייס הצרפתי ז'ול ודרין (Vedrines). הוא בילה את הלילה ביפו, והמשיך למחרת לאלכסנדריה. בעקבותיו בא מיד בן ארצו, מארק בונייה (Bonnier). הוא הבין שאין לו סיכוי להדביק את ודרין, והחליט לעשות היסטוריה משלו: הוא טס לירושלים, והיה הלא-מלאך הראשון בהיסטוריה שצפה בה מן האוויר. הוא נחת קילומטר ויותר מן העיר העתיקה. המונים מילאו את הרחובות בקריאות השתאות והערצה. "תחי צרפת!" הייתה אחת מהן, בצרפתית, למורת רוחו הגלויה של הקונסול הגרמני בעיר.

"אב רחום"

בראש השנה תרע"ד היו בארץ 94 אלף יהודים, כמעט פי שניים יותר ממספרם ב-1890, פי 12 ממספרם ב-1800. עדיין, שיעורם היה רק 13.6% מן האוכלוסייה הכללית. מהם, בערך חמישית התגוררו ביישובים חקלאיים חדשים (לפי הערכה מאוחרת יותר של חבר הלאומים, גלגולו הראשון של האו"ם).

ללמדך מה רופפת הייתה האחיזה, ומה גדולה הייתה החרדה, שניים ממנהיגי היישוב הקטנטן, חיסין ושינקין, כתבו מכתב תחינה אל החכם באשי חיים נחום. הוא היה הרב הראשי באיסטנבול, המנהיג הנומינלי של יהודי האימפריה. הם הפצירו בו להיות "אב רחום" ליהודים, המנסים לעלות לארץ מרוסיה ומרומניה, ולפטור אותם מן "הפתק האדום", הדן אותם ואת כל יהודי טורקיה "לחרפה ולהבאשה בפני כל העמים האחרים והאמונות האחרות".

לפי ירון הראל, החוקר אשר שלה את המכתב הזה מן הגנזים, "הפתק האדום" היה רמז לנוהג רב השנים, שחייב כל יהודי המגיע לארץ להפקיד את דרכונו בידי השלטונות תמורת אישור הפקדה אדום. בעל האישור האדום היה משולל זכויות אזרחיות, והיה מחויב לעזוב בתוך שלושה חודשים. זה היה אמצעי להבטיח שיהודים לא יתיישבו בארץ. עשרות אלפים התעלמו ממנו, אבל הוא הקטין את רצונם של אחרים להישאר.

להיות כמו הארמנים?

בספטמבר 1913, החודש לפני מאה שנה, התנועה הציונית עמדה במבוי סתום. הרצל לא היה זה תשע שנים, ואיש לא התקרב כלל אל שיעור קומתו. כל זה ישתנה ארבע שנים אחר כך, בהצהרת בלפור. אבל בראש השנה תרע"ד, מיד לאחר קונגרס ציוני נוסף, בווינה, כל זה לא היה אפילו חלום באספמיא.

בחנוכה תרע"ד יצא יהודי הארץ ל"מלחמת הלשונות", כדי להגן על מעמד העברית ב"טכניקום", שעתה זה הוקם בחיפה, הלוא הוא אביו-מולידו של הטכניון. זו הייתה החוויה הקיבוצית הראשונה של היישוב החדש. הצלחת הלוחמים הייתה מקור של השראה ושל גאווה. אבל שמונה חודשים אחר כך התחילה המלחמה באירופה, ועשרה חודשים אחר כך הצטרפה אליה טורקיה.

היישוב עמד להתייתם כמעט מכל מקור של תמיכה חיצונית. הסבירות שגורל היהודים בארץ יהיה כגורל הארמנים הייתה ממשית מאוד. כמו הארמנים הם היו חשודים בבגידה, וכמו מזרח אנטוליה גם ארץ ישראל עמדה על קו החזית עם הבריטים. אם מיליון וחצי ארמנים הובלו אל הטבח, מה הם מאה אלף יהודים, מעבר לעשן הקרב.

איש לא ידע איך תסתיים המלחמה. בראש השנה לפני מאה שנה הכול היה תלוי על בלימה. הכול או לא כלום.