הבהלה של האדם לנדל"ן: קיצור תולדות הבית האנושי

המאה ה-18: מקום לפרטיות

המעבר של האנושות לבתים היה רחוק מלהיות מיידי, והושפע בצורה עמוקה מהתפשטות החקלאות. רק לפני כ-5,000 שנים הפכו רוב בני האדם לחקלאים והחלו לגור בבתי קבע. אנשים גרו בבתים בודדים בערבות, בכפרים זעירים ובערים שגדלו והלכו עם הזמן. עם זאת, ולמרות ההתפתחות האדירה שהחלה במשך אלפי שנים ביכולת הבנייה של האדם, עד לפני כמה מאות שנים לא חל שינוי ניכר במאפייני החלק הפנימי של הבית האנושי. הוא היה ונשאר חדר שהכול קרה בו.

האדריכל והסופר פרופ' וויטולד רייבזינסקי מאוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה, שחיבר את הספר Home: A Short History of an Idea, אומר שכשהתחיל ללמוד יותר על הצורה שבה אנשים חיו בימי הביניים, כדי לכתוב את ספרו, התברר לו שמושג הנוחות כפי שהוא מוכר לנו היה זר מאוד לבני התקופה. "כדי שתוכל בכלל להתחיל להעסיק את עצמך בענייני נוחות אתה צריך שתהיה לך תחושה של אינטימיות ושל פרטיות בבית - שני דברים שנעדרו לחלוטין מבתיהם של אנשים בימי הביניים", הוא אומר. "עשיתי בספר אנלוגיה בין הבתים בימי הביניים לבין פנימיות במובן שלמרות שהחברה הייתה פיאודלית, היא הייתה גם דמוקרטית. אנשים חלקו את אותו חלל והיו קרובים זה לזה. משרתים ישנו לצד המעסיקים שלהם. אנשים רבים היו ישנים באותה מיטה".

רייבזינסקי אומר שהחלל המרכזי של הבתים התאפיין בעיקר בכך שהכול קרה בו - מבישול, דרך בידור ועשיית עסקים ועד שינה. המשמעות, הוא אומר, היא שהריהוט צריך היה להיות מותאם לכך. בציורים מן התקופה אפשר לראות שבבית טיפוסי היו משטחים ניידים שהונחו על חמורי עץ ושימשו כשולחנות וספסלים שעליהם אנשים ישבו. אנשים לא היו מעצבים חדרים בצורה שבה אנו רגילים לעשות זאת, אלא הניחו את הריהוט צמוד לקירות והיו מסדרים את החדר על-פי הפעילות שקרתה בו ברגע נתון.

"גם כיום, בחברות מסורתיות יותר ניתן לראות את אותו רעיון בפעולה", אומר רייבזינסקי. "אולם צריך לזכור שבימי הביניים היו המון אנשים בתוך הבתים. היה סביר מאוד שבאותו זמן ישהו עשרים, שלושים או ארבעים אנשים במקביל בתוך בית מסוים. המשפחה הייתה מורחבת, לא היו מלונות, וחלק ניכר מן העבודה התבצעה בבית כך שקרובי משפחה, משרתים, עובדים שלך וסתם נוסעים מפה לשם התאכסנו כולם אצלך בבית".

לדבריו, למעט אצל בני אצולה ומלכים, המצב הזה נמשך מאות שנים ארוכות, עד עליית הבורגנות באירופה. "אין לי ספק שעליית רעיון הנוחות היא המצאה בורגנית. לבורגנות היו המשאבים שאפשרו לבית להיות נוח יותר, והם אלה שיצרו את רעיון הבית כפי שאנו מכירים אותו כיום".

רייבזינסקי סוקר בספרו את האבולוציה של האינטימיות, הפרטיות והאורבניזם כפי שהוא משתקף בפריז, בלונדון, באוסלו ובאמסטרדם; וטוען שהחיים האורבניים בהולנד היו שונים מאלה שבמקומות אחרים, והניחו את היסודות לבתים שאנו מכירים כיום. הנורמה החברתית בהולנד, הוא מסביר, עודדה משפחות קטנות יחסית, והמצב הזה עודד בעלי מלאכה לקבוע את ביתם מעל החנות שבקומת הרחוב.

השינוי הארכיטקטוני הזה גרם לשינוי חברתי נוסף שהיום נראה ברור: הורים החלו לגדל את ילדיהם בעצמם עד גיל הבגרות. עד אז, ילדים בדרך כלל יצאו מן הבית בגיל 7. בנים למשפחות של פועלים היו נשלחים לעבוד, ואילו בנים למשפחות בורגניות יותר היו נשלחים לבעל מלאכה ולומדים ממנו את רזי המקצוע כשוליות. ההולנדים, טוען רייזינסקי, היו הראשונים שהקדישו תשומת לב רבה בהרבה לבתים, לגינות ולילדים שלהם.

האדריכלית עדי בירן מבית הספר לאדריכלות בבצלאל, מספרת כי "רק במאה ה-17 החלו להבחין בין חללי השינה, הבישול, הילדים, המשרתים והאדונים. בבית עדיין חיו כמה משפחות, אבל העבודה כבר נעשתה בחלקה מחוצה לו. בנאים ועובדי ציבור עבדו מחוץ לבית בעוד שסוחרים ובעלי מלאכה התגוררו מעל לבית העסק שלהם".

לדבריה, "ההבחנה המלאה והברורה בין חללי הפנים של הבית הושלמה רק במאה ה-18, שבה מושג ה'פרטי' נתפס במונחים של משפחתיות ושל מרחב הבית". זה קרה בעקבות המהפכה הצרפתית, שחידדה את ההבדל בין פרטי לציבורי, הדגישה את ערכי המשפחה, והובילה להבחנה מגדרית תואמת.

המאה ה-19: הבית במרכז

עברו עוד כמה עשרות שנים עד שבמאה ה-19 הפך הבית למרכז קיומה של המשפחה, גילומה של שאיפתם המשותפת של בני הזוג וסמל להצלחתם, ונוצרה הבחנה בין אזורי הראווה, האזורים הציבוריים דוגמת הסלון הגדול, לבין האזורים הפרטיים, כאשר מסך כבד מוטל על מיניות. חדר שיש בו מיטה לא היה ראוי עוד לשמש לאירוח כבעבר, חדר השינה של ההורים הפך למקודש.

כל זה, מסביר רייזינסקי, מוביל לעלייה בחשיבות תפקיד האישה בבית. "החל במאה ה-19 אנחנו רואים קשר הדוק בין העלייה בנוחות שבבית לבין הרצון של נשים להעלות את מעמדן החברתי", הוא אומר. "הייתה אז תנועה שלמה של נשים שפעלה לשכלול הבתים באמצעות התייחסות למקצוע עקרת הבית כאל מעין מדע. עם זאת, באירופה, גם אחרי מלחמת העולם השנייה, צריך לזכור שרוב בני מעמד העובדים חיו בתנאים עגומים למדי. בארצות הברית ובקנדה המצב היה שונה כי הבית היה נגיש שם להרבה יותר אנשים. לאמריקאים ולקנדים הייתה עד שנות ה-50 של המאה הקודמת גישה רחבה בהרבה למוצרי נוחות ומותרות".

רק בצפון אמריקה של המאה ה-20 - כאשר שגשוג כלכלי יחסי, שהונע בין השאר מכך שנשים יצאו לעבוד ושמשפחות החלו להיות מורכבות משני גורמים מפרנסים, לצד פיתוחים טכנולוגיים שיצרו מכונות למטרות ספציפיות (תנור הבישול, המקרר) - החל הבית המודרני להתפתח באמת.

הראשונים שנהנו מן השינוי היו כמובן המבוגרים, שזכו לראשונה לחדר שינה משל עצמם. אחר כך החלו גם ילדים לדור בצורה הדרגתית בחדרים פרטיים שסיפקו להם פרטיות, שעד אז מעולם לא הייתה להם. מאוחר יותר, אומרת בירן, בדירות העירוניות והפרבריות הסלון גדל עם השנים על חשבון חדרי הילדים, והוא מתוכנן סביב מדורת השבט החדשה - הטלוויזיה. אולם המצב הנוכחי, היא מדגישה, רחוק מלהיות סטטי.

הארכיטקטורה של הבתים שבהם אנו חיים היא עניין תלוי תרבות, ומשום כך דינמי מאוד בהווייתו. כפי שהחברה הישראלית עברה בעשורים האחרונים ממגורים בדירות בנות שניים ושלושה חדרים לדירות של ארבעה וחמישה חדרים - לא רק בגלל שגשוג כלכלי, אלא גם כתוצאה משינוי האידיאולוגיה החברתית, שזנחה את ערך הצניעות והדגישה את ערכי הנוחות והאינדיבידואליזם - שינויים כאלה ממשיכים להתרחש מתחת לפני השטח.

"היום, למשל, אנחנו מדברים על מושגים אחרים של משפחה", אומרת בירן. "לא עוד זוגיות הטרוסקסואלית, אלא מגוון של אפשרויות ומבנים משפחתיים. הדיון על האינטימי גם הוא השתנה: החשיפה אל האינטרנט, היחסים החדשים בין פנים לחוץ, העבודה מהבית. ההשלכות הארכיטקטוניות של שינויים אלה מייצרות מציאות חדשה".

בירן, בוגרת לימודי תואר שני בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת קולומביה, אומרת שאמנם מוקדם לדעת כיצד תייצג הארכיטקטורה את הצרכים המשתנים של בני האדם במציאות הדינמית, אולם מספרת שבשנים האחרונות מתחזק בעולם הארכיטקטורה שיח שקורא ליותר שיתופיות. "במהלך לימודי", היא מספרת, "נדרשתי לפעול לפי ערכי צו השעה - העמדה הקפיטליסטית הניאו ליברלית המעמידה במרכז את שאלת הרווח והיעילות. האם כל זאת עדיין תקף על אף הזעזועים בכלכלה העולמית ולאור גלי המחאה החברתית בישראל ובעולם? האם באפשרותנו להציע שיח אלטרנטיבי ולא רק בסולם הערכים הקפיטליסטי?".

המאה ה-21: מגדלים באוויר

מעל פינת הרחובות אבן גבירול ושאול המלך מתנשא מגדל גינדי. יש בו מעט מאוד דירות וכולן מאוד-מאוד גדולות. כל חדר בו - גדול בצורה משמעותית מכל בית של בני התרבות הנאטופית, שהצטופפו יחדיו לא הרחק משם לפני אלפי שנים. הוא תוכנן בימים שלפני משבר 2008, וחיים בו אנשים שהמשבר אולי נגע בחשבונות הבנק שלהם, אבל ודאי שלא שינה את סגנון החיים שלהם.

לעת עתה, ישנם מספיק אנשים שמאפשרים למגדלים דומים להמשיך ולהתרומם מעל ים הצפיפות של תל אביב. עם זאת, במקומות אחרים בעולם אפשר לראות כיצד האדריכלות מספקת מענה משתנה לצרכים משתנים ומתכננת בניינים סבירים יותר וצנועים יותר. בוולנסיה שבספרד, למשל, תוכנן מגדל מגורים שקורא תיגר על תפיסת הבית שאנו מכירים ומוציא חלק מהפונקציות שבו, כמו הסלון, לאזורים שיתופיים בכל קומה. בניו יורק צצים בזמן האחרון מטבחים שיתופיים להשכרה.

מוקדם עדיין לומר אם המשבר הכלכלי הנוכחי ומצוקת הדיור בערים הגדולות ישנו את המגמה של 300 השנים האחרונות, ויגרמו לבני האדם לקדש פחות את נוחותם ופרטיותם לצורך הפקת יתרונות אחרים, ואולי לחזור למודלים עתיקים יותר של דיור. עבורנו, אלה שהורגלו בסטנדרטים של נוחות שכמותה לא חוותה האנושות מעולם, הרעיונות הללו עשויים להישמע מוזרים, אולם אילו הייתם מספרים לנאטופים, ויש להניח שאפילו לסבא ולסבתא שלכם, על דירות של 500 מטרים רבועים שמשרתים ארבעה או חמישה אנשים וכוללים מטבחי ענק וחדרי ארונות, מותר להניח שגם גבותיהם היו מתרוממות בתימהון.

הכתבה המלאה - במגזין G