תחל שנה וספקותיה

א. "תהא שנה עתירת דמיון", קראה הכתובת שנתלתה על קיר בית הספר לקראת ראש השנה תשע"ד. אני מאוד אוהב את המנהג הזה לפתוח את ראשי התיבות של השנה העברית באופן יצירתי. ראשי תיבות זה כיף, שלא לומר בילוי זול לכל המשפחה.

ובכל זאת, למרות הכוונה הטובה, משהו בראשי התיבות הספציפיים האלה דכדך אותי מעט. עתירת דמיון? לא יודע מה איתכם, אבל מהמקום שבו אני יושב נראה כאילו פס הדמיון מן הארץ, או אולי נכון יותר יהיה לומר שפסו הדמיונות הטובים וכל מה שנותר הוא מין תחרות על מה יהיה התרחיש הקודר ביותר. רובנו מתחילים מהכי גרוע ומידרדרים לשם. העתיד הקרוב, העתיד הרחוק - לפעמים נדמה שאין להם הרבה מה להציע מלבד נבואות חורבן בדרגות משתנות. מספיק להציץ אל עבר שכנותינו בצפון ובדרום: הברירות הן בין דיקטטורה צבאית למשטר אסלאמיסטי פונדמנטליסטי. במזרח המצב לא נראה הרבה יותר מגניב. נרחיק מבט מעבר לגבולותינו, ומעבר לסיבוב קטן של ההיסטוריה מחכות לנו האימפריות הבאות, סין ורוסיה, ולך תחליט מי יותר מפחידה. ותגידו, מתי כבר יקרוס גוש האירו, אני במתח.

גם פה בבית ניטש ויכוח על מה יקרוס קודם, האם תהיה זו המערכת הפנסיונית או בועת הנדל"ן - המירוץ בעיצומו, הישארו עמנו. אה, רגע, יכול בכלל להיות שהבורסה תתמוטט ראשונה. האם יתקוממו הבדואים לפני או אחרי המשבר העדתי, ומתי כבר ייפרץ המאגר הביומטרי? על מה אתם שמים את הכסף - אינתיפאדה שלישית או גל פיגועים? מה ההימור שלכם, עוני או אבטלה? והאם זה יקרה לפני הכימי הסורי או אחרי האטומי האיראני? מה גרוע יותר, מדינה דו-לאומית או רעידת אדמה? קשה לומר. ומה תעדיפו, מגפת פוליו או התפרצות של כלבת? מה יהיה הדימוי המדויק יותר למצבנו, פצצה מתקתקת או שעון חול? לפחות יש נקודת אור קטנה אחת: כבר משהו כמו שנתיים שלא מאיימים עלינו באיזה מטאור שישמיד את כדור הארץ. אבל מי צריך מטאור - מה שתשמיד אותנו זו הטחינה. מה הם שמים שם, לעזאזל?!

גם מנהיגינו הדגולים לא מספקים מי יודע מה חזון ותקווה, חייבים לומר בעצב מסוים. ההגונים שביניהם יכולים להבטיח מקסימום קיפאון - וגורמים לזה להישמע כמו הישג אדיר. והאמת, מי לא יחתום על זה. אחרים מבטיחים שמתישהו, בעתיד מעורפל שנראה לעין רק אם עוצמים חזק את העיניים וסותמים את האוזניים, יהיה קצת יותר טוב. אבל אף אחד אפילו לא טורח לעשות את עצמו כאילו שהוא מאמין.

תהא שנה עתירת דמיון? אללה יסתור. עם כאלה דמיונות, מי צריך את המציאות.

ב. "מי צריך את המציאות" אינה השאלה הנכונה, כמובן. צריך או לא צריך - זה מה יש, חביבי. השאלה הנכונה היא, אולי, למה זה קורה. למה ואיך התמכרנו לתרחישי זוועה שונים ומשונים. אז נכון שזה פשוט הרבה יותר מעניין ומוכר הרבה יותר עיתונים ופרסומות, ונכון שהפחד הוא מוטיבציונר טוב בהרבה מהתקווה. ובכל זאת. קשה שלא לתהות על הדבר.

סיימתי לא מזמן לקרוא ספר עיון מרתק, "ציביליזציה" שמו, מאת ניל פרגוסון. פרגוסון, היסטוריון קפיטליסטי לעילא ולעילא, מנתח את עליית המערב ב-500 השנים האחרונות ומנסה לנחש אם אנחנו חיים בסופו של העידן הזה, האם המערב שוקע. ספר מבריק, גם אם לפעמים קשה לקריאה למי שמגדיר את עצמו סוציאליסט.

בכל מקרה, פרגוסון זה מונה שישה גורמים, הוא קורא להם "אפליקציות", שבזכותם עלה המערב ופרח תוך כדי שהוא מתגבר על ציביליזציות אחרות (כמו הסינית, האינדיאנית*או העות'מאנית): תחרות, רפואה, מוסר עבודה, זכות הקניין, תרבות הצריכה והמדע - ויותר מכך, השילוב בין כל הגורמים הנ"ל. הדבר המעניין הוא שכשהוא מגיע בסופו של הספר (אחרי כ-300 עמודים עמוסים) אל הגורמים שיביאו לקריסתו של המערב - מעבר ליחס לא בריא של חובות פרטיים ולאומיים, פריון עבודה שהולך וקטן, השטחה של העולם וכדומה, כמו גם מעבר להסברים מחזוריים האומרים שלכל מה שיש התחלה חייב להיות גם סוף, כל מה שנולד ימות וכיוצא באלה - הוא נשאר לבסוף (ואני מאוד מקווה שהבנתי אותו נכון) עם גורם אחד בסיסי: ספק.

ג. הספק, במובן הרחב שלו, הוא מה שהביא אותנו, כתרבות, לאן שהגענו. חתירה תמידית לשיפור עצמי וכללי, בחינה חוזרת של מוסכמות ושל ערכים, ודחיפה בלתי פוסקת של גבולות המוכר והאפשרי. תמיד לשאול למה, תמיד לרצות יותר, תמיד לטפס על כתפי אלה שעמדו שם לפניך, תמיד לפקפק. אין הרבה מילים בעברית שאני אוהב יותר מהמילה פקפוק.

אלא שהספק הזה והפקפוק הזה, טוען פרגוסון (שוב, להבנתי המוגבלת), אחרי שהביאו אותנו לשיאים נהדרים, כרגע די תוקעים אותנו במקום ואף גורמים לנו לסגת אחור. הם מצביעים על העובדה שנכון לעכשיו אין לנו (לתרבות המערב) טקסטים מכוננים, קנוניים. התמכרנו לאספקט אחד, ואחד בלבד, של הפקפוק. אנחנו לא מוכנים לקבל שום דבר כאמת מוחלטת, ככוכב צפון לנווט בעזרתו במים הסוערים של ההיסטוריה. אין גביע קדוש, אין אמונה יוקדת. האמונה היחידה היא חוסר אמונה - ולא מדובר רק בדת. כל רעיון הוא בעצם מין הצעה להרס, ורוב המוטיבציה היא שלילית (זו הכללה אכזרית, כמובן, אבל יש בה משהו).

"האיום הגדול לציביליזציה המערבית", כך הוא מסיים את ספרו, "אינו מצד ציביליזציות אחרות אלא מצד רפיון רוחנו שלנו". במילים אחרות, איבדנו את האמון בעצמנו. הכוונה היא לעצמנו הכללי, לא איש-איש לעצמו - האמון בתרבות, בסמכות. וכשאני אומר סמכות אני לא בעד ציות עיוור, חלילה - להפך, כאמור הפקפוק קדוש בעיניי - אבל אם אין למה לא לציית, ואם אין משהו אמיתי לפקפק בו, איפה הכיף? אם כל מה שאתה רוצה לעשות זה לטפס על קירות אבל אין אף קיר בסביבה, אתה נדון לתסכול נוראי. מכאן ועד להתמכרות לנבואות חורבן המרחק קצר. יכול להיות שזה המצב שאנחנו נמצאים בו. אם אין כמעט שום דבר שכולם מסכימים עליו, אז מה הטעם בלהתווכח?

ד. אפשר לראות את זה במגוון דוגמאות: השיח הבולט ביותר בישראל בימים אלה הוא שיח של אכזבה. כולם מאוכזבים כל הזמן. לא יודע מה איתכם, בעיניי אכזבה היא אחד מהרגשות העלובים וחסרי הטעם ביותר. אכזבה היא רפיון ותשישות, כעס שכרתו לו את הגפיים והוא שוכב כמו צב הפוך.

עד המתיחות בצפון היו כמה שבועות של "דיון" על החיסונים לפוליו. גם זו הייתה דוגמה מושלמת לשיח שכולו ספק ריק, חסר כל ערך תזונתי. כל אהבל עם גוגל ופייסבוק מצא לו לנכון לפקפק - כלומר, להוציא שם רע לפקפוק - בדבר שאין לו שום מושג לגביו. זה היה מביך.

זה בלט במיוחד במחאה החברתית, אם ללכת טיפה יותר אחורה בזמן, ובטח שבסופה. היא קרסה אל תוך עצמה ונגוזה לא משום שלא הייתה מוצדקת או נכונה אלא מפני שהיא אכלה ואיכלה את עצמה עד שנעלמה. אף אחד לא האמין לאחר, אף אחד לא רצה להתייצב מאחורי שום דבר שהוא לא ניסח בעצמו, כל אחד משך את השמיכה לכיוון שלו עד שהיא נקרעה. נשארנו עם רסיסים.

מה אני רוצה לומר בעצם? אני לא בטוח. לא תמיד יש לי מסקנות, כרגע יש לי בעיקר תחושות. תהא שנה עתירת דמיון? בשביל לדמיין צריך קודם כול להיות בשקט לכמה רגעים, לא לצעוק. אחרי כך צריך לדעת - הדמיון הוא סחלב הנובט מקרקע של ידע - ובשביל לדעת צריך להקשיב, ובשביל להקשיב צריך גם לפעמים לא לדעת. כי לדעת זה הכי קל היום, עובדה שכולם יודעים הכול על הכול ובטוחים שכל השאר לא יודעים כלום על שום דבר. לאחל משהו לשנה החדשה: הכי הייתי רוצה שכולם ידעו קצת פחות השנה.

שנה טובה.