לאהוב את ירדן ג'רבי ויוליה גלושקו (וללכת לראות את ערן זהבי)

1. קרוב ל-13 אלף צופים בבלומפילד בדרבי התל-אביבי הקטן של מכבי ובני יהודה. כ-9,000 בווסרמיל שהגיעו לבחון מקרוב את הפרויקט המלהיב של אלונה ברקת בהפועל ב"ש. ואפילו כ-3,500 במשחק משמים בקרית אליעזר בין הפועל חיפה להפועל רעננה. בסביבות 5,700 אוהדים בממוצע הגיעו למשחקי ליגת העל במחזור האחרון. בעונה הקודמת (2012/13), עמד הממוצע השנתי על כ-5,100 צופים, עלייה של כ-30% לעומת 2011/12. אם למישהו נותר ספק קל שבקלים, אז הכדורגל, ענף הספורט הפופולרי ביותר במדינה עוד מלפני שבכלל היתה כאן מדינה - ממשיך להגדיל את הפערים. הפתיחה החזקה של הכדורגל ב-2013/14 מרשימה בעיקר על רקע הקיץ הזה, שבו היו ללא מעט גורמים ממשלתיים ותקשורתיים אינטרס ברור לרסק את תדמיתו לרצפה.

אבל מי שחי את מהדורות החדשות המרכזיות של ערוצי הטלוויזיה הגדולים, את הרשתות החברתיות ואת המרחב הציבורי המיינסטרימי, עוד עלול לחשוב שאנחנו בכלל מעצמה אולימפית. אנשים שעד לפני שלושה ימים לא ידעו מי זו ירדן ג'רבי - פתאום מנתחים לעומק בפייסבוק ובבתי הקפה את הישגה של אלופת העולם החדשה בג'ודו, ומסיקים ממנו שהסכם השיווק של הטוטו עם הכדורגל הוא שערורייתי (למה לתת 80 מיליון שקל לענף הכושל הזה? אולי באמת עדיף להעביר את הכסף לאיגוד הג'ודו, מסוג האיגודים האלו שהגדרות ה"ריקבון" של פרופסור זליכה עושות איתם חסד גדול).

מי שמאמין למתקפת הדמגוגיה שהשתלטה על השיח בימים האחרונים, עוד עשוי להאמין בטעות שיוליה גלושקו היא הדבר הכי גדול שצמח בספורט הישראלי, אחרי שהצליחה לראשונה בחייה לנצח שני משחקי גראנד סלאם. עוד מעט תתחיל אליפות אירופה בכדורסל. בתסריט האופטימי יגרדו המשחקים של בחורינו הגבוהים והחסונים את ה-5% צפייה. רייטינג שכמעט כל "משחק מרכזי" עלוב בכדורגל מתעלה עליו.

נכון, יש בעיות קשות עם השלטון של אבי לוזון בהתאחדות לכדורגל, ויש עוד הרבה מה לשפר ולתקן בכדורגל הישראלי מעבר ללוזון. אבל זה לא אומר שהכדורגל הישראלי הוא לא הדבר הכי חשוב שיש לרוב אוהדי הספורט כאן. לגבי כל היועצים השיווקיים למיניהם שקמו פתאום לטוטו, מומחי כלכלה דגולים שמתיימרים להבין מה הטוטו צריך לעשות עם הכסף שלו: להם אולי כדאי להניח לארגון שב-2012 הגדיל את הכנסותיו לשיא כל הזמנים של 1.791 מיליארד שקל, להתנהל כמו שהוא מבין.

2. עכשיו אפשר באמת לדבר על כדורגל. למשל, על אריק בנאדו. כבר בתחילת שנתו השנייה כמנג'ר בוגרים, ניתן לקבוע בפסקנות כי מדובר על כישרון אימון בלתי רגיל. בעונה הקודמת רשמה מכבי חיפה תחתיו 74% הצלחה - נתון זהה לזה שרשמה מכבי ת"א תחת אוסקר. לפי המדד הזה, אילולא הפתיחה הכושלת עם ראובן עטר, האליפות אשתקד לא היתה מוכרעת ב-13 נקודות הפרש לטובת הצהובים.

העונה עבר בנאדו טוב גם את טבילת האש האירופית הראשונה שלו. אי אפשר לזלזל בהצלחה להעפיל לשלב הבתים בליגה האירופית. היריבה הרומנית האחרונה (אסטרה), שפתחה את הליגה שלה עם ארבעה ניצחונות בחמישה משחקים, היתה משוכה גבוהה שהוא ניער מעליו בקלילות.

כישרונו של בנאדו כמובן לא מחסן אותו מטעויות. הרוטציה אתמול באשדוד, במסגרתה הוציא מההרכב את השחקן הכי חשוב במרכז ההגנה שלו, אדין צוצאליץ', היתה לא מובנת. הפגיעה בהגנה הורגשה בעיקר על רקע העובדה שגם שני המגינים הקבועים של חיפה (משומר וטוואטחה) לא שיחקו בגלל פציעות. למה להפוך ככה את חוליית ההגנה שלך על-פיה, כשעד למשחק הבא מול אלקמאר ההולנדית יש לשחקנים שלך 17 ימי מנוחה?

3. שישה משחקים בליגה ובאירופה, ניצחון אחד בודד, ויכולת נוראית. ככה התחילה הפועל ת"א את עידן רן בן שמעון שלה. יש מי שדואג להזכיר בימים האחרונים את הבלאגן הניהולי-כלכלי, במסגרתו שקלו בהנהלת המועדון ברצינות גמורה למכור את איתי שכטר למכבי ת"א או את עומר דמארי למכבי חיפה, כגורם מכריע לפתיחה הנוראית.

רק שכדאי לזכור דבר אחד בהקשר הזה: בלאגן ניהולי-כלכלי והפועל ת"א אלו שני מונחים שבשנים האחרונות צועדים יחד יד ביד, אל עבר השקיעה. עם אלי טביב היה שקט? עם מוני הראל היה שקט? עם טביב והראל ביחד היה רועש כמו במסיבת טראנס.

למרות כל ההפרעות, הפועל של השנים האחרונות לא פתחה עונה כל כך חלש כמו ב-2013/14. כך שיש לפחות תירוץ אחד שכדאי לרב"ש והשחקנים שלו להוריד כבר עכשיו מסדר היום שלהם.

4. דודו אוואט חטף העונה 11 שערים בשלושת המשחקים הראשונים שלו בליגה השנייה בספרד עם מאיורקה. אוואט גם ככה לא ממש פוגע בנבחרת, ובקמפיין הנוכחי כבר השאיר מזכרות יפות לרוסים, לפורטוגלים ולאזרים. גם שוערים 2-3 של הנבחרת לא בדיוק מסתמנים כהבטחה גדולה: אריאל הרוש אשם באופן ישיר בכל שלושת השערים שספגה בית"ר ירושלים העונה, ודני עמוס פתח את הקריירה שלו בהפועל ת"א בצורה מזעזעת. יש גם את שני השוערים הבכירים של הנבחרת הצעירה, בוריס קליימן וברק לוי, שמתייבשים על הספסלים של התל-אביביות. 6 מתוך 14 קבוצות ליגת העל נותנות את האפודה הבכירה לשוער זר.

ועוד אומרים שהעמדות על המגרש בהן יש לישראל הכי פחות עומק ועתיד, והכי הרבה חור שחור - הן אלו של המגינים.