כל התקשורת חזית

שר הביטחון מרגיע. אפשר, אומר יעלון, לצאת לחופשת החגים כמתוכנן. באוויר רוחות מלחמה מנשבות, מביאות עמן ריח דק של גז סארין, אך ההנהגה - ובעיקר מערכת הביטחון - משדרת עסקים כרגיל, מבקשת מאתנו לנהוג באופן דומה. הדלפות תכופות על תנועותיהן של סוללות כיפת הברזל, אמורות לתת לנו חיזוק מרגיע נוסף.

ועדיין, מול סניפי חלוקת מסכות האב"כ מתארכים להם תורים, וכתבי התיירות מדווחים בזהירות על כך שהשינוי היחיד בחופשות החגים המתוכננות של הציבור, הוא בכך שהרבה ישראלים יבחרו לבלות אותן בחו"ל. נדמה שאין די במילה של שר ביטחון או רמטכ"ל כדי לשכנע את הציבור. אפשר לקרוא לזה משבר אמון, והאשמה בליבויו היא לא מעט גם בתקשורת.

כטבעם של משברי אמון בין ההנהגה הישראלית לציבור, אפשר למצוא את שורשיהם במלחמת יום כיפור, שאנו מציינים השבוע 40 שנה לפריצתה. אז, בין החזית ובין הציבור, עמדו חומה בצורה ומעט מאוד מתווכים. והם, מתוך תחושת שליחות ובהעדר היכולות הטכנולוגיות, מיעטו במסירת המידע, וכשהוא נמסר, הוא שופץ וטויח.

גם דובר צה"ל, שתפקידו השתנה מאז לא אחת, הודה כי הסתיר מידע מהציבור. בראיון שנתן ב-1974, סיפר תא"ל פנחס להב כיצד הסתיר את העובדה שטיל מצרי נורה לעבר תל-אביב ונפל בים. "מה ייתן לנו הדבר, אם נעורר בהלה בציבור?", אמר אז להב בראיון לספר השנה של אגודת העיתונאים, "האם היה מישהו בונה לעצמו מקלט בטון מתחת לאדמה? פרסום הדבר לא היה חיוני".

להב ז"ל, שלא היה איש תקשורת מנוסה, התמודד אז עם קבוצה מצומצמת של עיתונאים שהגיעה מדי ערב לבית סוקולוב. קבוצה אחרת, אותה כינה "לא מקצועית" באותו ראיון, נשלחה לחזיתות.

הדובר התבקש להעביר כמידת יכולתו לכתבים, אך גם ממנו הסתירו מידע. לאף חייל לא היה אז מכשיר סמארטפון, כמובן, ולא פייסבוק, וחלק בלתי מבוטל ממה שקרה באמת, בשטח, התגלה רק בשנים שעברו מאז, ויש לקחת בחשבון שחלקו האחר אולי לא יתגלה עוד לעולם.

ההנהגה שותקת והכותרות רועמות

את תוצאות השבר הגדול של המלחמה ההיא אפשר לזהות גם היום בתורים למסכות הגז. אלא שלא רק אי-האמון - בממשלה, בצבא, באובמה -דוחף אותנו לשם. היום, החלל הגדול של העדר הידע ממלחמת יום הכיפורים, התמלא עד אפס מקום. כשדובר צה"ל שותק, ושר הביטחון מרגיע, ממשיכות לרעום הכותרות.

ולא רק אלה של העיתונים בבוקר. את שתיקת ההנהגה המרגיעה מחליפות ללא הרף התרעות סלולריות, וצלצולי הודעות פוש שמושכות אותנו לאתרים שזועקים אלי קרב באדום דיגיטלי. המידע זריז, מתרענן, והוא לרוב קצר ואסוף משברי מידע - שנודד אלינו מוושינגטון, ממוסקבה, מדמשק וגם קצת מירושלים.

המלחמה הבאה, נאמר לא אחת, תהיה שונה לגמרי. החזית תתקדם אל בתינו, והנשק יהיה תקשורתי לא פחות מחם. נדמה באחרונה כי אינספור כלי התקשורת שצמחו ועוד צומחים כאן, מייחלים לבואה. הם חייבים את החמצן העכור הזה, שמביאים מתיחות וימים של אימה ציבורית, כדי להמשיך ולהתקיים.

זה לא הופך את כלי התקשורת היום, ואת אלה שמכתיבים להם, לאמינים הרבה יותר מאלה של 1973. וגם אם כן, ליבוי ההיסטריה ומיסוך המידע הנחוץ, רק יגרמו לכולנו להתגעגע לכך שישקרו לנו שוב.