רק שני אויבים נותרו לנדאל: ברך ימין וברך שמאל

לרפא נדאל, שזכה ביו.אס אופן עם ניצחון על נובאק דיוקוביץ', יש מנהג לפרוץ בבכי על המגרש אחרי ניצחונות שחשובים לו במיוחד. זה לא מוזר לראות, כי אנחנו מכירים את נדאל כספורטאי אמוציונלי וכי בכי הוא לא עניין חריג בספורט, אבל כשנדאל בשיאו בכל זאת נוצר דיסוננס, כמעט לא נעים, בין הדמעות של אחרי לבין הטניס הבריוני של לפני. וביו.אס אופן נדאל חזר להיות, אחרי שלוש שנים, הבריון ששולט בעולם הטניס.

הבריונות של נדאל, הדרך שבה הוא שולט ביריבים מהקו האחורי ומכריע אותם באמצעות הפיזיות הטהורה שהטניס שלו דורש מהם, היא תופעה שנראתה לאחרונה ב-2010. באותה שנה נדאל זכה בשלושה גראנד סלאמים (רולאן גארוס, ווימבלדון ויו.אס אופן) שבהם הוא איבד שש מערכות במצטבר, סיים את העונה עם מאזן 10-71, ובעיקר נראה כמו גבר בין ילדים. הוא היה, כמו שהסופר הנפלא דייויד פוסטר וואלאס הגדיר אותו כמה שנים לפני כן, "האיש שלקח את משחק העוצמה מקו הבסיס הכי רחוק שהוא יכול להגיע". ואז דיוקוביץ' לקח אותו יותר רחוק.

בין מארס 2011 לינואר 2012, דיוקוביץ' ניצח את נדאל בשבעה גמרים רצופים, שלושה מהם בגראנד סלאמים (ווימבלדון, יו.אס אופן ואוסטרליה), בעיקר כי הוא התעלה עליו מבחינה פיזית והתחיל לנצח אותו במשחק שלו: נקודות ארוכות ומתישות מהקו האחורי.

ב-2013 יחסי הכוחות האלה השתנו. בתחילת הגמר בניו יורק, נדאל טרטר את דיוקוביץ' בברוטאליות עם הפורהאנד מצד לצד, במפגן כוח מהמם שהגיע לשיאו בשמונה נקודות רצופות שהעלו אותו מ-2-3 ל-2-5 במערכה הראשונה. באמצע המערכה השנייה דיוקוביץ' דחק את עצמו לקצה מבחינה פיזית, ושבר את הסרב של נדאל (שעד הגמר נשבר רק פעם אחת בטורניר) בפעם הראשונה, אחרי נקודה מדהימה ומתישה של 54 חבטות. הוא הצליח לשמור על האינטנסיביות הזאת עד סוף המערכה השלישית, ואז נמוג עם ברד של טעויות לא מחויבות (53 בסך הכל במשחק, לעומת 20 של נדאל), בזמן שנדאל רק הולך ומתחזק.

זה היה הניצחון השלישי ברציפות של נדאל על דיוקוביץ', ועכשיו הוא ביסס מחדש את העליונות שלו עליו. הוא נמצא בעמדה מעולה, מבחינת ספרי ההיסטוריה, לעבור את רוג'ר פדרר בכמות הגראנד סלאמים: יש לו 13, ארבעה פחות מלפדרר, הוא בן 27 ובשיאו, בניגוד לפדרר בן ה-32 שאיבד את מקומו בשפיץ של המשחק. כל התנאים בשלים.

כרגע נראה שרק שני דברים יכולים לעצור אותו: ברך ימין וברך שמאל.