מחול סיני-אמריקני: להקת המחול שן וויי מניו-יורק בדרך להופעה בארץ

לא מעט תעוזה נדרשת לכוריאוגרפים שהחליטו לטפל בקלאסיקות. השנה, עם ציון 100 שנים ליצירה "פולחן האביב", אין זה מפתיע שרבים מהיוצרים העכשוויים בוחרים במחוות לכוריאוגרפיה המקורית של ניז'ינסקי ולמוזיקה העוצמתית של סטרווינסקי. להקת המחול של הכוריאוגרף הסיני-אמריקני שן וויי מניו-יורק מגיעה לכאן בסוף החודש עם תוכנית הכוללת את "פולחן האביב" ואת "פולדינג" ("התקפלות" בתרגום חופשי, שמתקשה להכיל את החוויה רבת הקפלים והפנים של המחול היפהפה והמוזר).

שן וויי התפרסם במיוחד כמי שיצר את מופע הפתיחה הגרנדיוזי של אולימפיאדת בייג'ינג, שריתק מאות מיליוני צופים בעולם לתמונות המחול החלומיות. הוא נולד בסין והחל ללמוד מחול-אופרה סיני כבר בגיל תשע. כרקדן וכוריאוגרף צעיר ונועז היה בין מייסדי להקת המחול המודרני הראשונה בסין, בגוואנדג'ו, וזמן קצר לאחר מכן, בשנות ה-90 עבר לניו-יורק .את להקתו ייסד בשנת 2000.

היצירה "פולדינג" היא אחת היצירות הראשונות ברפרטואר הלהקה, ולזכותה נזקפת חלק מהאחריות להצלחת סגנונו הלא שגרתי של שן וויי: מקורות השראה מגוונים, מציור סיני מסורתי, מוזיקה טיבטית ועד לחייזרי "מסע בין כוכבים", משמשים בערבוביה שחיבבה אותו על הקהל והמבקרים, הנהנים מהשילוב הרב-תרבותי המפתיע.

כמו באווירה החלומית ששרתה על האיצטדיון בבייג'ינג בערב הפתיחה, ב-8.8.2008, "פולדינג" הינו מסע מהפנט לתוך נבכי נשמתו של הכוריאוגרף, בנופי-חלום של סמלים וצללים. שן וויי מצליח לתחום את הבמה בממד זמן איטי, מדיטטיבי, שיש לו קיום משלו. תנועתם של הרקדנים כמעט אינה נראית לעין, כאילו הם גולשים ברחבי הבמה ונעים ברוח בלתי מורגשת, המצליחה לתעתע בצופים ולרגש ברכותה. המוזיקה נעה בין אוסף מזמורים בודהיסטיים לבין קטעים מאת המלחין הבריטי ג'ון טאוונר. הרקדנים נראים כיצורים חסרי מין בעלי ראשים מוארכים ובחצאיות אדומות ארוכות. האווירה הסוריאליסטית מכוונת את המופע לקראת שיאו בסולו מרהיב של שן וויי עצמו.

פולחן האביב של אורוול

היכרותו המעמיקה של שן ווי עם אמנויות המחול הסיני הועתקה לתוך העולם המודרני ולהקתו משלבת במיומנות רבה בין תרבות המזרח והמערב. מיומנותו כאמן חזותי באה לידי ביטוי ביצירה, ש"כולה שלו". הוא יצר את התלבושות ואת עיצוב הבמה וצייר תפאורה המעוטרת בסימניות כתב סיני, כריש ושני דגים קטנים - מחווה לציור מים קלאסי-סיני מן המאה ה-18.

מקורות ההתייחסות הרב-תרבותיים שלו באים לידי ביטוי גם ב"פולחן האביב" שהיה אחד מסימני "העידן החדש" באירופה המודרנית, לפני מלחמות העולם. כעת במרחק מאה שנים, עם כל מה שקרה באביב ההוא ובאביב העמים העכשווי, אין פלא שבגרסה של שן וויי נראה "פולחן האביב" כאילו טבל ב"1984" של אורוול. בטיפול בקלאסיקה תמיד מצטרף היידע המוקדם של הקהל למשוואת המופע, ומעמיס על החוויה שלל ציפיות והשערות, כמו גם אסוציאציות תרבותיות מעשירות.

כשלינדסי קמפ העלה את "חלום ליל קיץ" בשנות ה-70, בדרכו הקווירית והצבעונית, כאילו שחרר את רוחו של שייקספיר מהשמרנות והכובד של הדרמות הגדולות, והפך את האגדה השנונה לגרסת מחול-תיאטרון המתקרבת יותר ל"מופע הקולנוע של רוקי".

כאשר שן וויי מטפל ב"פולחן האביב" הוא בוחר את הטוויסטים שלו בקפידה: קודם כל במניפולציה המוזיקלית (עיבוד לפסנתר בארבע ידיים

בהקלטה של פאזיל סאיי) שנית בצבעוניות המפתיעה בשחור-לבן-אפור, היוצרת ניגוד חד למוסכמות ה"אביב".

שתי היצירות ממחישות את היכולות המיוחדות של הלהקה, את השילוב בין מופשט למפורש ובין אלמנטים ויזואליים וסיפוריים מתחומי התיאטרון, האופרה הסינית, הפילוסופיה המזרחית, הפיסול והציור באמנות המסורתית והמודרנית.

המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב, 25.9-28.9