השפלה, כישלון, ביזיון, זבל. זו תקשורת הספורט שאתם רוצים?

היו הרבה תמונות ספורטיביות מצערות בשבוע האחרון שבו הודחו שתי הנבחרות הלאומיות שלנו. התמונה אולי החזקה מכולן, שמסמנת את המקום אליו הגענו, שייכת דווקא לראיון שנתן אריק שיבק עם הנחיתה בנתב"ג. שיבק, שכנראה לא לגמרי היה מודע לעוצמת הביקורת שהוטחה בו ובנבחרת בזמן ששיחקו באליפות אירופה בסלובניה, עזב לחלוטין את העניינים המקצועיים ובחר לדבר על קבורת החמור האישית שעשו לו ולשחקנים. "להגיד שמאמן לאומי הוא זבל?" "מה, בחרו בי בגלל העיניים הכחולות שלי?".

אי אפשר לנקות את המאמן מאי ההצלחה להעפיל לשלב השני ביורובאסקט ובעיקר מאיך שהנבחרת שיחקה. אבל אפשר להבין על מה שיבק מדבר. זהו עולם אחר שבו אין מקום לרחמים. הסטטוסים חורכים אותך. אתה כבר לא טוב כמו המשחק האחרון שלך, אלא בקושי כמו הרבע האחרון או הבעיטה האחרונה שלך למסגרת. כמעט אי אפשר לנסות ולדבר על תהליך או על משהו מורכב יותר מניצחון או הפסד כשעוצמת הלהבות היא כל כך לא נורמלית.

זו שעתן היפות של המילים השפלה, כישלון, ביזיון, זבל. כבר אין הצלחה. אלא לפחות הצלחה אדירה. אם ניצחת עשית את הבלתי ייאמן. ואם לא זה אז לפחות רשמת סנסציה. כבר אין הפסדים. יש כישלונות מהדהדים. יש ניצחונות הירואיים. אם לא הצלחת, אפילו רק הפעם, תישלח הרחק אל קצה הסקאלה השני שבו אתה סמרטוט, ללא דרך ושיטה וצריך לפטר אותך ואת כל השחקנים שלך. כשפרשן ספורט, שכנראה עבר זמנו ונותר ממנו רק הגימיק, בא לאולפן לתת פרשנות מקצועית לנבחרת הלאומית עם מסור חשמלי ביד אחת וארסנל מילולי מכוער בפה, אין דרך לצאת מזה בשלום.

***

ההישגים של נבחרות הכדורסל והכדורגל על המגרש לא באמת השתנו דרסטית לאורך השנים. פה ושם היו אנקדוטות טובות כמו טורינו 79' בכדורסל, או ההגעה לפלייאוף במוקדמות יורו 2000 בכדורגל. מה שהשתנה הוא בעיקר רף הציפיות שעלה ועלה ללא שום סיבה. השיבוץ של הכדורגל באירופה - אזור גיאוגרפי עם תרבות ספורט מפותחת פי כמה משלנו - הופך את משימת צמצום הפערים שלנו לכמעט בלתי אפשרית. כשאנחנו מתקדמים ומצליחים לשלוח כמה שחקנים לליגות בינוניות באירופה, אנחנו נוטים להתעלם מכך שמדינות אחרות ממשיכות להתקדם; בכדורסל יש ניסיון לצייר עכשיו קטסטרופה למרות שקשה למצוא הרבה מדינות ששיחקו ב-26 מ-28 אליפויות אירופה האחרונות, ולמרות שכבר היינו במקומות נמוכים יותר, כולל ירידה לדרג ב' בתקופת "דור הזהב", כמה שנים אחרי טורינו.

מי שאחראי ליצירת המציאות הכוזבת הזאת היא כמובן התקשורת. ומה שבעיקר השתנה הוא הווליום של הביקורת. בשנה-שנתיים האחרונות מתנהל הספורט הישראלי דרך מלחמות אינטרסים של עיתוני הספורט, אתרי האינטרנט, ותחנות הרדיו. את כל עמדות התקשורת הבכירות מאיישים מאמני ושחקני עבר, כולם בעלי אינטרסים, שמובילים את המאמנים הנוכחיים ואת השחקנים כצאן לטבח. לך תזכיר לצעירים שצורכים היום לווריד את ברקוביץ', שלמה שרף, בוני גינזבורג או פיני גרשון, שאותם אנשים שהיו שותפים לנקודות שפל מקצועיות, מנטאליות והתנהגותיות מייצרים כאן מציאות חדשה ומראית עין כאילו שבתקופתם הכל היה זוהר. כאילו שפעם שחקנים נלחמו, בכו בהמנון, לא טינפו את המאמן בחדרי חדרים, לא רצו לקזינו או לנערות ליווי. השיח שעוסק בנבחרת לא מונע מתוך כאב או רצון לשיפור מקצועי. איל ברקוביץ' ממשיך וימשיך לנהל קמפיינים שאולי יעזרו לו פעם לדוג ג'וב בנבחרת. על שלמה שרף אין טעם לדבר. הזלזול הבוטה של גרשון בשחקני הכדורסל ובמאמן הוא מכוער, והדרישה שלו לתת מעצמם עבור הגופייה כחול-לבן היא בדיחה כשנזכרים שהמשימה הלאומית המשמעותית היחידה שהיה מוכן לקחת על עצמו היא בנבחרת בולגריה.

ככה נשארנו עם כמות הולכת ופוחתת של פרשני טלוויזיה מקצועיים ואובייקטיביים שעדיין מציירים את העולם כפי שהוא באמת, שמנסים לתת הסבר נטול אינטרסים למה העסק לא עובד. אלא שקולם כמעט כבר בקושי נשמע על רקע מפגן הגימיקים, הגיהוקים ונפנופי הידיים של הכוכבים החדשים.

***

מה הבעיה עם השיח המכוער, האלים והאינטרסנטי שמנהלים אותם פרשנים ואתרי אינטרנט? קודם כל שהוא מכוער ואלים. הוא מוביל אותנו - מדינה שקודם כל לוקה בתרבות הספורט שלה - לנקודה עוד יותר נמוכה בתרבות הספורט שלה. והעוצמות והכיעור של השיח גורמים לו לחלחל ולהגיע לאן שלא צריך: הוא משפיע על האופן שבו הקהל מעדיף לקלל את השחקנים מאשר לעודד אותם. הוא משפיע על השחקנים. הוא משפיע על המאמנים שמעדיפים ללכת על בטוח, מאשר לצאת מהקופסה ולקחת סיכונים שאותם אחר כך יתקשו להסביר. הוא משפיע על אלו שמנהלים כאן את הענפים ומעורבבים בעצמם באותם אינטרסנטים ולא מצליחים לסנן את הרעש שהולך וגובר. במקום לנסות ולבדוק מה עובד במקומות אחרים טוב, הם בודקים לאן נושבת רוח הדברים ונוקטים בצעדים פופוליסטיים.

גם כשכבר מחליטים על צעד מקצועי נכון, נראה שעושים אותו רק כדי שישמש אליבי כששוב יגיעו רעשי הרקע. כשכבר הוחלט למנות מאמן זר לנבחרת, התברר שזה עולה הרבה כסף, אז הביאו את לואיס פרננדז. האקדמיה בכדורסל היא רעיון לא רע בתנאי שמביאים אליה את המאמנים הטובים ביותר שיש, אבל בפועל יש מושג שנקרא אקדמיה שנראה כאילו נועד לשמש את אנשי הכדורסל כאליבי בכל פעם שהנבחרת מפסידה, שמבטיחים שמדובר בתהליך שיניב פירות בעתיד.

השיח המכוער והאלים מביא לכך שכל הפסד קטן בטורניר שבו ממילא לא היה לנו סיכוי לעלות הופך לרעש רקע שדורש להרוס את הקונספציה ולהמציא הכל מחדש. פעם אחת זה המאמן שאשם בקריסת הקונספציה וצריך לערוף מיד את ראשו. פעם אחת הבעיה היא בכלל בנוער. או התשתיות. או יו"ר ההתאחדות שלא המריא לרוסיה. אולי זה חוק הזרים, זו מכבי, העצלנות, האופי. השבוע התברר שבכדורסל הבעיה בכלל קשורה לעמרי כספי שהגיע לאימוני הנבחרת עם מרצדס.