משרדי קשת שברמת החייל בתל-אביב היו כמעט שוממים. באופן שספק אם יכול היה להיות סמלי ממנו, בדיוק באותו יום, התקיים כמה עשרות קילומטרים משם, בנווה אילן, גמר "האח הגדול", המוצר הערוץ-שתיימי האולטימטיבי של השנים האחרונות, וגם אחרוני העובדים שעוד נותרו במקום מיהרו לאסוף את חפציהם כדי להתייצב ולקחת חלק בעוד אירוע שיא מלוטש ועתיר רייטינג בהפקת הזכיינית שמעסיקה אותם.
אבל את ארבעת הגברים שהחלו לעשות את דרכם לתוך חדר הישיבות הגדול שבמשרדי קשת - שלושה מהם בגופם ואחד רק בקולו - הגמר הזה לא עניין. רובם לא עמדו לצפות בו, ולא נמנו עם קרוב ל-1.3 מיליון מאזרחי ישראל שהתיישבו כמה שעות מאוחר יותר מול המקלטים והיו יכולים לספר בפירוט מרשים את קורותיהם בחודשים האחרונים של טהוניה רובל או של גילי מיילי.
כמה מבין הצופים הללו היו יכולים לספר דבר מה בעל ערך על עוזי פלד, יוחנן צנגן, דן שילון או אלכס גלעדי, ארבעת המנכ"לים הראשונים של 3 זכייניות ערוץ 2? כמה היו מזהים מישהו מהם ברחוב? קרוב לוודאי שמיעוט מבוטל. ובכל זאת, את הקשר הדו-כיווני הזה לא ניתן להתיר: פלד, מנכ"ל טלעד הראשון, צנגן ושילון, לשעבר המנכ"לים המשותפים של רשת, וגלעדי, שהיה מנכ"ל קשת בשנותיה הראשונות והיום נשיאה, השפיעו באופן עמוק על תרבותם ועל חייהם של מיליוני אזרחי ישראל; ומנגד, "האח הגדול" הוא נכון לעכשיו אחד התוצרים הסופיים והמובהקים של מהפכת השידור המסחרי שיצאה לדרך בהובלתם, ב-4 בנובמבר 1993.
20 שנה חלפו מאז, ולציון המאורע כינסנו אותם למפגש משותף. שלושת אנשי רשת וטלעד הגיעו למשרדי קשת, פעם מתחרה עסקית, ואילו גלעדי, שמכהן כנשיא הזכיינית במקביל להיותו חבר הוועד האולימפי ולכן שוהה בימים אלה בריו דה ז'נרו, הועלה על קו הטלפון. אז מה הם חושבים על יציר כפיהם ממרחק השנים? האם האמינו כבר בראשית הדרך שהערוץ יהפוך לגוף השידור המצליח בעולם המערבי? במה הם גאים ועל מה הם מתחרטים? התשובות לפניכם.
השמועות על מותו היו מוקדמות
"אנחנו זיהינו כבר בהקמת ערוץ 1 שאין לו סיכוי להתנהל בצורה מתקבלת על הדעת אם הוא לא יהיה במצב של תחרות", מציין דן שילון את הנקודה שבה הכל התחיל.
עוזי פלד היה ממקימי הערוץ הממלכתי ב-1968, ושילון הצטרף אז לצוות ההקמה. גלעדי הגיע זמן קצר אחר כך, וצנגן הצטרף ב-1976 ככתב ספורט.
"זה התחיל אצל כולנו הרבה לפי המכרזים לערוץ 2", אומר פלד. "לכל אחד מאיתנו היה חלום. אנחנו בוגרי רשות השידור וכולנו ידענו שכך לא מנהלים טלוויזיה, וכולנו רצינו לעשות משהו אחר. כשעזבתי את רשות השידור, והייתי ראשון העוזבים, הייתי בטוח שבתוך 5-6 שנים יהיה ערוץ שני. לא ידעתי שאחכה 20 שנה".
- לאן תכננתם לקחת את הערוץ?
גלעדי: "היינו כולנו מאוד-מאוד רעבים להצליח. ולהצליח היה לעשות קודם כל את המסך דובר עברית, בטח בפריים טיים, והכי מסחרי, סוער, תופס, הכי מגוון שאפשר, כדי לתת לקהל את מה שהקהל רוצה ולא מה שרוצים אניני הטעם. לכן נולד המשפט שלי 'למסעודה משדרות ולאברמוביץ' מיבנאל'".
פלד: "סדרה של מחקרים שעשינו העלתה שמה שהציבור צמא לו בעיקר זה תוכניות בעברית. בשנה אחת בלבד, 94', ערוץ 2 על שלושת זכייניו עשה יותר דרמה ישראלית ממה שהערוץ הראשון עשה במשך 20 שנה במצטבר. זה דבר שקשה בכלל להסביר".
אחרי הגרלה שערכו המנכ"לים ביניהם, במשרדי הרשות השנייה (שילון התעקש שצנגן ישלוף את הפתק בשם רשת, כי אין לו מזל), נקבע כי טלעד תוביל את יום השידורים הראשון.
הלוח שהכין פלד כלל ראיון חגיגי של אילנה דיין ורפי רשף עם ראש הממשלה יצחק רבין, ומיד אחר כך סרט דוקומנטרי מקורי. "עכשיו אני מגיע לדבר שהיה נורא", נזכר פלד. "לצערי, עד היום אני לא מצליח להגיד את השם שלו על יד נשים. 'עגיל בזין'. אבל זה היה סרט יוצא מן הכלל על ג'יגולו, ושמנו אותו מיד אחרי הריאיון עם רבין. היושב ראש של טלעד הגיע הביתה ב-3 לפנות בוקר, אחרי המסיבה הגדולה שערכנו, ושמע במענה הקולי את קולו של שר החינוך אמנון רובינשטיין אומר, 'אם הקמנו את ערוץ 2 בשביל 'עגיל בזין', טעינו'".
היחסים בין הארבעה קורקטיים עד חמימים. "מעולם לא רבנו", הם מסכימים. ועם זאת, אין להתעלם מהעובדה שחוק הרשות השנייה די תקע אותם יחד באותו הערוץ, קודם כ-3 זכיינים, ובהמשך, לאחר המכרז השני ב-2005, בו הפסידה טלעד, בזוגיות מוזרה. "זה אחד החוקים היותר מטומטמים שיש", אומר דן שילון. "תחנת טלוויזיה שמחלקים אותה ל-3 גורמים, שכל אחד היה עלול למשוך לכיוונים שונים. אנחנו כמובן חשבנו שזו טעות, שעדיף שיהיו שני ערוצים מלאים לשני זכיינים, ולא ערוץ אחד ל-3 זכיינים. אבל הדבר המדהים שקרה הוא שלמרות הטמטום של החוק הזה, שלושת הזכיינים אופיינו בצורה שונה זה מזה והשיגו את התוצאות הכי רצויות לערוץ 2 באופן לגמרי נפרד".
שילון זוכר היטב את הריאיון שהעניק פלד לרדיו בבוקר עליית הערוץ. "אני נוסע באוטו", נזכר שילון, "ופתאום אני שומע אותו אומר - זה מכה בי כברק - 'רבותיי המפרסמים והפרסומאים, אני מבקש לא לפנות אלינו, אנחנו מלאים'. ואז אני אומר ליוחנן 'איפה נכשלנו? איך זה שבטלעד מלאים ואצלנו הכל פנוי?'. מתברר שבטלעד באמת לא היה מקום - השאלה היא כמובן המחירים. תוך זמן קצר גילינו שטלעד, קשת ואנחנו היינו בדיוק באותו מצב כלכלי בחודשים הראשונים - מצב כלכלי גרוע".
- ואיך משנים את התפיסה המחשבתית, שעכשיו צריך להרוויח כסף מהטלוויזיה?
צנגן: "זה שידענו שאנחנו הולכים לחיות מפרסומות, שזה דבר שהוא פונקציה של ההצלחה שלך, ולא מאגרה שזה כמו מס, חייב אותנו לחשוב אחרת לגמרי. בגלל המבנה של הערוץ היו 3 מנהלי תוכניות ו-3 מנהלי דרמה ודוקומנטרי, ובעצם בשנים הראשונות של ערוץ 2, כל ערב שידור היה מבחינת ההשקעה בו כמו ערב יום העצמאות בערוץ 1. זו הייתה חגיגה בלתי פוסקת, וזה היה כיף ענק להיות בתקופה ההיא, מה גם, שזה הצליח. גם המפרסמים, למרות כל ההתנגדויות שהיו בהתחלה, למדו לאהוב את זה".
שילון: "היה אירוע לפרסומאים שבו אחד אחרי השני הם קמו ואמרו 'חבר'ה, תשכחו מזה, זה לא יעבוד'''.
צנגן: "הייתה כותרת ב'גלובס' עם הציטוט של דוד פוגל: 'ערוץ 2 מת'".
גלעדי: "'מותו של הערוץ השני'! ב-31 בדצמבר 93' הוא הכריז על מותנו".
פלד: "הם לא היו מוכנים. הם לא האמינו שיקום ערוץ 2, הם היו מכוונים למודעות בעיתון ולא ידעו איך מייצרים פרסומות בטלוויזיה, זו הייתה הבעיה העיקרית שלהם. לקח להם שנה-שנתיים עד שהם בכלל הבינו שטלוויזיה זו המדיה.
"אני זוכר שהמפרסמים, וגם חבריי פה, צחקו ממני כשבאנו עם תוכנית כמו 'עובדה'. עכשיו אני יכול לגלות, בהקשר למה שדן אמר, שבשלושת השבועות הראשונים לא הצלחנו לקבל ב'עובדה' אף פרסומת. אבל אחרי חודש עמדו בתור, משום שגם המפרסמים הבינו שתוכניות איכות הן חשובות. אז עשינו דברים כמו 'עובדה', ועשינו את 'החמישייה הקאמרית', שזה לא דבר של מה בכך".
גלעדי: "כמה שנים החזיקה 'החמישייה הקאמרית'? בסוף היא עברה לערוץ 1 וגם שם היא לא שרדה".
פלד: "היא עברה לערוץ 1, אלכס, בעד 2,000 דולר שלא רציתי לתת להם, ואמרתי להם בפרידה 'אתם תצטערו'. וכעבור חצי שנה הם רצו אחריי ואמרו 'אנחנו ניתן לך את ה-2,000 דולר רק קח אותנו בחזרה'''.
- בעשור הראשון נוצרה הגמוניה כלכלית מוחלטת של ערוץ 2.
"אפילו אני לא האמנתי שערוץ 2 נשאר הערוץ המסחרי הבודד. זה אחד הדברים הכי מוזרים שקרו, משום שהיה מקום להביא עוד ערוץ מסחרי, לא ערוץ 10 במתכונת שהביאו - זה היה טעות, ואנחנו התנגדנו לו. אנחנו הצענו שיקימו ערוץ נוסף במתכונת ערוץ 4 הבריטי, ואנחנו נממן אותו מהפרסומות שלנו. ממשלת ישראל לא הבינה את הכדור שהשלכנו לעברה".
גלעדי: "יש לממשלה מזל שלא הבינה! הסיפור של ערוץ 4 הוא בלוף קולוסאלי".
שילון: "כשערוץ 10 הוקם הייתה לי תוכנית בטלעד, ובאחת ההפסקות ישבתי עם עוזי והוא אמר לי: 'אין סיכוי לערוץ 10 להתרומם', ואני אמרתי לו 'אתה טועה, הוא יתרומם וייתן פייט'. אני כמובן טעיתי, אבל אני חושב שגם עוזי טעה, כי אילו ערוץ 10 היה מנוהל נכון, הוא היה קורע לנו את הצורה".
גלעדי: "אין ספק. ערוץ 10 עם אנשים אחרים היה נותן פייט מצוין. לא יודע אם עובר אותנו, אבל בטח לא נכנס לכישלון כספי מוחץ כל-כך".
"שידרנו גם תוכניות זבל"
- אתם מכירים את הטענה הגדולה נגד ערוץ 2, על תרבות הרייטינג וההשחתה וההשטחה של התרבות הישראלית. האם אתם מרגישים שרובץ עליכם חטא כלשהו?
"אני גאה שעמדתי בראש אחת מ-3 הזכייניות שהקימו את ערוץ 2, לא השטחנו את התרבות, אלא העלינו את קרנה. עשינו לטובת הצופים במדינת ישראל מה שמעט מאוד מקומות בעולם אולי עשו, העלינו את הרמה התרבותית בצורה יוצאת מהכלל".
גלעדי: "אני מבקש שתגידו לי איזה סרט אלים ראה קין בלילה לפני שהוא רצח את הבל. זה הבל הבלים. אתם מקשיבים לשטויות של האנשים שיושבים בבתי קפה ולא הצליחו להגיע לאף אחד מהערוצים, והם יורים את היריות שלהם. ככל שהעיתונאים המכובדים ינסו לנגח, אי-אפשר להפיל על ערוץ 2 את כל ההאשמות של ההתפתחות של מדינת ישראל".
צנגן: "השאלה היא מעליבה. ההפך הוא הנכון. ככל שמדובר בראשוני ערוץ 2, הנושא התרבותי עמד בראש מעיינינו. חשבנו שנהיה חסרי אחריות אם נמשיך לשדר לאליטות או לאלו שקל להגיע ולהתחנף אליהם, וראינו באחריות שלנו גם את הקהל הרחב יותר, שאליו אנחנו צריכים להגיע. והיה צריך הרבה מאוד אומץ לעשות את זה".
שילון: "אנחנו באים מתרבות של הערוץ הראשון, שלא רק שהוא מתעלם מרצונות הקהל, הוא בז לקהל. ואנחנו אמרנו 'בואו ניקח את הרייטינג ונשתמש במכשיר הזה כדי לדעת איפה נמצא הקהל, ואיך להביא אותו.
"ושלא נתחסד, שידרנו גם תוכניות זבל, וגם אני אשם בחלק מהתוכניות הגרועות ששודרו. אבל עוד לא נולד מנהל תחנת שידור שהוא חסין מטעויות. בשבוע הראשון שעלינו לשידור העלינו תוכנית שאני מתבייש בה עד היום - 'בין הסדינים' עם מיכל מירון ז"ל".
דודו טופז מאיים
- כשפרשת דודו טופז קרתה, הרגשתם שאולי יש כאן יציאה מבהילה מגבולות המסך של התופעה שהיא ערוץ 2?
גלעדי: "בשלב מסוים הוא הבין שהוא השתגע וחצה את כל הגבולות האפשריים. זה היה כמובן שוק גדול מאוד בשבילי".
שילון: "רבותיי, דודו טופז היה איש חולה. הכרתי אותו מהיותו בן 17 ועד שנים אחדות לפני שהוא התאבד. הוא היה מוכשר מאוד, הוא אדם שלמד משחק בלונדון, אבל הוא היה חולה, והמחלה שלו העבירה אותו על דעתו. גם כשהוא שידר אצל אלכס הוא היה בבעיה, ולימים הבעיה הזאת התפרצה בממדים מפלצתיים".
פלד: "בימים של הגשת המכרז הראשון, ואני אולי מספר את זה פה לראשונה, היה עליי לחץ בלתי רגיל להביא כוכבים. לבושתי, אני מוכרח להודות שדודו טופז הוחתם על-ידי בלחץ, והוא הופיע במכרז שלנו לערוץ 2. כאשר זכינו במכרז, הוא בא אליי לחדר ואמרתי 'סליחה, אנחנו מבטלים את ההסכם, לא ניקח אותך'. וזה היה, בין היתר, בגלל שראיתי בתוכניות שלו - שהיו גאוניות ללא ספק - כל מיני מרכיבים שלא יכולתי לחיות איתם בצורה טובה. וכל-כך שמחתי שזה לא בטלעד, שאתם לא מתארים לכם! הוא הגיב בכעס גדול, ויש לי מכתב ממנו עד עצם היום הזה, שאומר 'אתה עוד תשמע ממני'".
- אתם אוהבים את מה שאתם רואים היום בערוץ 2?
פלד: "לי יש אלרגיה לתוכניות ריאליטי, אני לא צופה בהן. אז לצערי חלק גדול מהזמן אני לא נמצא בערוץ 2. אבל החדשות, המהדורה המרכזית ב-20:00 בערב, היא תוכנית ברמה גבוהה ביותר, עם סקופים וכתבים מצוינים".
צנגן: "לי אין שום דבר נגד ריאליטי, כמובן תלוי במינון. ב'האח הגדול' אני מציץ, כי זה מסקרן אותי, אני לא רואה אותה באופן קבוע. את 'המירוץ למיליון' אני לא מחמיץ. אני מאוד נהנה מתוכניות הסאטירה 'ארץ נהדרת' ו'מצב האומה'".
שילון: "אני לא רואה ריאליטי, לא מעניין אותי. אבל זה לא משנה, כי אני חושב שאנחנו המדינה היחידה בעולם ששואלים בה 'מה אתה חושב על הטלוויזיה?'. אנחנו צריכים לברר לעצמנו, כל אדם בבית, מה הוא אוהב, ומה הוא לא אוהב, וכל אחד צריך לבחור לעצמו".
גלעדי: "כשאני מסתכל היום על ערוץ 2 שאין כמותו בעולם, שמגיע ליעדים הגדולים ביותר האפשריים, אז אני אומר שהם היום הרבה יותר מוצלחים מאיתנו. אבל את האבנים הראשונות אנחנו היינו צריכים לסקל. אנחנו היינו צריכים לפרוץ את הדרך הזו, ולסמן את היעד, כדי להכין את הפלטפורמה הזו, אבל אלה שבאו אחרינו עשו עבודה עוד יותר טובה. את ההצלחה הזו של ערוץ 2, באופן הזה, לא צפיתי. צפיתי שהוא יהיה דומיננטי, אבל לא כל-כך דומיננטי".
*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"
כתבות
ני"ע
