כשזכיינית ערוץ 2 טלעד שידרה את הסדרה "פלורנטין" ב-1997, ליוו דיונים סוערים את עריכת פרק הנשיקה ההומואית המפורסמת של תומר ואיגי. יוצר הסדרה, איתן פוקס, נאלץ לשבת לשיחות ארוכות עם ראשי הזכיינית ולדון בכל מיני מדדים, שהיום נראים משונים למדי: האם השפתיים ייצמדו? לכמה זמן? האם תפושקנה מעט? יהיו גישושי לשון? ובכלל, כמה שניות ברצף יכול הציבור הישראלי לסבול את המראה של שני גברים מתנשקים לפני שעיניו ייחרכו בארובותיהן והוא יעביר ערוץ בחמת זעם. בסופו של דבר הוחלט על משהו מאוד מינימלי - הנשיקה צולמה מאחור, בפייד-אאוט, לשבריר שנייה. ותרעד הארץ ומקלטיה.
חלפו להן אי אילו שנים, ואבנר ברנהיימר ניגש לצלם את הסדרה "עד החתונה" ברשת, שבה כיכבו גם השחקנים ניב רז ועופר שכטר כבני זוג. החוויה הייתה שונה לחלוטין. "בטלעד המנהלים ממש פחדו, וחשבו שזה יהיה טראומטי לציבור", נזכר ברנהיימר. "ב'עד החתונה', ציר העלילה היחיד שעליו לא קיבלתי שום הערה, היה זה ההומואי. נפתלי אלטר, אז ראש מחלקת דרמה ברשת, אמר לי 'בזה אני לא מבין, תעשה מה שבא לך'".
אי-אפשר להגיד עד כמה טלעד ו"פלורנטין" הן אלה שהפעילו את התנועה הטקטונית ביחס להומואים (ללסביות לוקח כנראה יותר זמן) בחברה הישראלית. "אי-אפשר למדוד באופן נקי לגמרי את השינויים החברתיים שמביאה הטלוויזיה, כי אי-אפשר לבודד את המעורבות שלה מתהליכים אחרים שקורים בו זמנית בחברה", מבהירה ד"ר יפעת בן-חי-שגב, מנכ"לית הוועדה למדרוג ומרצה לתקשורת. עם זאת, העשור שחלף בין שידור הנשיקה התמימה ב"פלורנטין" ליחסי המין שב"עד החתונה", וכמעט עשר השנים הנוספות עד שברנהיימר העביר לטלוויזיה את הרעיון של משפחה חד-מינית ב"אמא ואבאז" (הוט), מוכיחים שהציבור נעשה סבלן הרבה יותר לרעיון שהומואים יתרוצצו לו על המסך ואולי בזכות זה גם ברחוב, ובבית.
הצבר השיל את החאקי
מה שקרה לקהילה החד-מינית הוא גרסה עוצמתית וקיצונית של התרומה של ערוץ 2 לחברה הישראלית, שבעיקרון אפשר לסכמה בהחדרה די אמיצה, לפחות בעשור הראשון לקיומו של הערוץ, של המגזרים המוחלשים בחברה, אלה שלא הצליחו להשיג דריסת רגל בשמורה המוגנת של ערוץ 1.
"הערוץ הראשון ביטא את המרכז הישראלי - גברי, אשכנזי, חילוני, דובר עברית ממרכז הארץ", מסבירה בן-חי-שגב. אם מצורך כלכלי גרידא ואם מתחושת שליחות (נהמר בעיקר על הראשון) החליטו פרנסי ערוץ 2, לדבריה, "לעשות תמונת נגטיב של ערוץ 1, כדי להגיע לכולם, עד השוליים. אם מפרקים את הביטוי 'מסעודה משדרות' לגורמיו אז זה - פריפריה, נשים, מזרחים". שלום קיטל, לשעבר מנכ"ל חדשות 2, ומי שלקח חלק בהגדרות האלה מספר על החלטה עקרונית להביא פנים חדשות למסך, כאלה שלא נראו עד אז בערוץ 1. "רק אחרי שהתגבשנו ובנינו זהות ושפה, הבאנו גם כמה אנשים מערוץ 1".
היוצר רון כחלילי, לשעבר מנהל התוכן של רשת, דווקא טוען כי "ערוץ 2 הוא המשך ישיר של ערוץ 1. שדרת הניהול של ערוץ 2 ומי שמשך בחוטים, הגיעו כמו בבושקות מתוך הערוץ הראשון. הם בוגרי אותה דוקטרינה ודפוס חשיבה, אותו בית גידול. היה להם ברור שהשפה חייבת להשתנות, אבל ערוץ 2 הביא את אותם תכנים - רק יותר זוהרים, יותר נוצצים ויש פרסומות. מודל הצבר לא התפצל לכמה חתיכות, אלא בסך-הכול השיל את מכנסי החאקי וכובע הטמבל".
סיפור המסך של הקהילה החד-מינית קצת קורא תיגר על הטענה של כחלילי. נכון שבניגוד למזרחים, נשים, דתיים, ערבים ואנשי הפריפריה, הומואים מצאו די מהר את מקומם בפלטפורמה החדשה. לדברי ברנהיימר, הסיבה לכך הייתה בעיקר הצורך העז של הערוץ לעורר סנסציות. "רצו לחדש ולייצר בולטות ודיבור, וזה עזר ליוצרים עם אג'נדה שנחשבה לשוליים לקבל אוזן קשבת. 'הומואים? וואו, זה יעשה רעש, מתאים לנו'. אני לא חושב שזה בא מסיבות אידיאולוגיות, אבל במבחן התוצאה זה עשה שינוי גדול בישראל".
הנשיקה, הנורמטיבית והרומנטית של "פלורנטין", הגיעה במובן הזה אחרי כמה שנים שבהן הומואים היו קוריוז בתוכניות אירוח. או כמו מטבע הלשון שכבר הוטמע, מילאו את תפקיד "הקוקסינל אצל דן שילון". "זה סיפק את יצר המציצנות ולא הרבה מעבר לזה", מספר ברנהיימר, "ראית קריקטורה, לא תמונה מלאה, וזה הביא רייטינג. עם הזמן זה התבגר והדמויות קיבלו נפח".
אחת הדוגמאות שברנהיימר נזכר בהן היא הופעתו של מיקי בוגנים ב"פגישה לילית" עם קובי מידן, שערך אותה ונחשבה לתוכנית אירוח יוקרתית. "זה היה כבוד שלא יתואר, והיו הרמות גבה: 'מה הבאתם את הספרית הזו?'. זו הייתה אחת התוכניות המדהימות שהיו לנו. הומו נשי, אבל מצליח ודעתן ועם סיפור אישי חזק, בא וכבש את המסך. קיבלת 35 דקות עם בן אדם, לא קריקטורה. אם הוא היה אצל דן שילון, היית מקבל אותו לחמש דקות ברוטו כליצן. אצלנו ההומו הנשי עשה קפיצה תודעתית מטורפת, בן אדם אמתי שבנה את עצמו".
בת ים-בית האח הגדול
התהליך הזה דומה במשהו לתהליך שעברו המזרחים. אם בתחילת הדרך נמשכה המורשת של הבאת המזרחים לתכניות האירוח כמעין גימיק מסלסל, ב-1995 הפציעה בחיינו "בת ים-ניו יורק" (יוסי מדמוני ודוד אופק, בקשת) שהייתה מהפכה של ממש. למרבה הצער עצם העובדה שכמעט כל דובר שמתייחס לנושא מזכיר אותה בהתלהבות מוכיח את נדירותה.
אורי שנער, לשעבר מנכ"ל ונשיא קשת וכיום חבר דירקטוריון רשת, אומר כי "אחת ההחלטות הראשונות שלי כמנכ"ל קשת הייתה 'בת ים-ניו יורק', דרמה בלי תסריט סופי, כי חלק גדול מהעבודה הייתה על הסט. זו הייתה הדרמה הראשונה שדיברה בישראלית. שפה אמתית, אנשים אמתיים".
לכאורה, "בת ים-ניו יורק" הקדימה בכמעט שני עשורים את המהפכה החברתית בישראל, שבה מזרחי הפך שם קוד ל"ישראלי אותנטי". "'בת ים-ניו יורק' הייתה מופת טלוויזיוני שגם השיג רייטינג מרשים", אומרת בן-חי-שגב, "זה היה מחווה למזרחיות שהציגה לראשונה על מסך הטלוויזיה מזרחים כבני אדם, דמויות שלמות ועגולות, והחוויה המזרחית נחשפה בפני כלל הצופים. למרבה הצער קשה למנות סדרות דומות אחריה".
אמנם היו דרמות מושקעות שהציגו הוויה מזרחית בצורה מאתגרת, כמו "זינזאנה", אבל קשה שלא לראות את סדרת בית הכלא של חיים בוזגלו כמנפצת סטריאוטיפים, אף שהעלתה סוגיות חברתיות חשובות. מן הצד האחר, ראוי למנות את "מעורב ירושלמי", העדינה והמדויקת יחסית, שדווקא הגיעה לערוץ 2 מבית היוצר של ערוץ 10.
ברור אם כך, שאת הייצוג הבולט של המזרחיות מקבל צופה ערוץ 2 בתוכניות בידור וריאליטי. חוקרי תקשורת לא מעטים מוצאים את הנוכחות המזרחית דווקא שם, כחלק מטקטיקה של השתקת הבעיות האמתיות. "המזרחים עדיין לא בולטים באליטות המובילות - הנהגה, אקדמיה, משפט, אבל יש להם ייצוג ב'אח הגדול'", אומר ד"ר דוד גורביץ', ראש המסלול למדיה ותרבות פופולרית במסלול האקדמי של המכללה למנהל.
"שם העניין המזרחי קיים, אך הבעיות מוצגות בו בדרך בידורית. זה מתחיל ב'משפחת עזאני' - שחורים בורגנים, בוליווד ישראלי, וזה ממשיך ב'משפחת קמיצ'לי' ומגיע לרמה של תוכנית כמו 'הבורר' שבה הקול המזרחי מוצג בפרודיה עצמית. זו פרקטיקה מזרחית, נקודת מבט מתנשאת של האליטות האשכנזיות. הבעיה הגדולה מתגמדת ברגע שאתה נותן להם ייצוג בטלוויזיה. אם אתה לא בפריים טיים, אתה לא חלק מהקואליציה התרבותית".
כחלילי מסכים. "ערוץ 2 נתן למזרחים להופיע בריאליטי, בתחרויות זמר, בתפקיד אינסטלטור, בעלי מקצועות נמוכים. לתת ייצוג למזרחי על המסך נותן תשובה לכל מי שמתבכיין - הנה, נשיא מזרחי, רמטכ"ל מזרחי ואייל גולן - אז למה אתה מתבכיין?".
"הייצוג של מזרחים בכתבות הוא אנקדוטלי ובפרסומות הוא גזעני באופן בוטה, וככה גם בחלק מן התוכניות - 'ארץ נהדרת' למשל", אומר הפעיל החברתי שלומי חתוכה. מולי שגב, יוצר "ארץ נהדרת", מתנגד כמובן. "למי שטוען את זה אין מושג איך עובד קומיקאי", הוא אומר, "אסי כהן, פיניש או סמו הם קומיקאים מחוננים, שגדלו בפריפריה, וכמו הגששים או כל קומיקאי אחר בעולם - מהדהדים טיפוסים שנתקלו בהם בילדותם אל תוך הדמויות שהם יוצרים באהבה. אני יכולתי להמציא את שאולי או פילוס? בכל קריקטורה יש משהו נלעג וברור שכיכבו בתוכנית גם המון דמויות אשכנזיות מובהקות".
בן-חי-שגב דווקא נוטה לכיוון של שגב (אין קשר משפחתי). "טלוויזיה מבוססת על דימויים מקודדים, סיפור שלם באמצעות תמונה. בהגדרתה היא מחויבת לסימנים ויזואליים וסטראוטיפיים, ודאי וודאי שבסאטירה ובפרודיה, שבהן זה פלקט של דמויות והדימוי תמיד יהיה קיצוני. צריך להכיר בתרומה של ערוץ 2 לעצם הצבת המזרחים בפריים טיים ובשיח הציבורי. האם אפשר לעשות יותר? ודאי, ואני מקווה שייעשה, אבל אי-אפשר לבטל את זה לגמרי. גם מ'אי נראות' ל'נראות סטראוטיפית' זה שלב".
*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
