"אמן שמכיר את הקהל שלו יודע שיש לו כושר ריכוז של דג זהב"

חלק מהאנשים מסרבים לדבר על זה. "עזוב, אין לי מה להגיד חוץ מהברור מאליו", אומר חוקר אחד שדווקא כתב הרבה מילים על ערוץ 2. הוא לא היחיד: בקשר שבין ערוץ 2 לתרבות הישראלית קשה לגעת. זה לא רק הפחד מהמולך, אלא גם החשש מפני הבנאלי, המילה שמופיעה בסיוטים של אנשי התרבות ה"גבוהה", כלומר זו שמתקיימת מחוץ למיינסטרים.

האנשים האלה מרגישים שכבר מזמן נוסחה והובעה המסקנה האפשרית היחידה על ההשפעה של ערוץ 2 על התרבות הישראלית, ולחזור עליה יהיה סטנדרטי, לא מקורי מספיק: כל מה שערוץ 2 עשה היה רייטינגיזציה של המעשה התרבותי, הגבלת יכולת הספיגה של צרכן התרבות והשטחת המסר. להגיד את זה בראיון יהיה כמו להודות שאתה רואה "האח הגדול", אבל לא בקטע של הפוך על הפוך, אלא כי סתם, אתה ממש נהנה מזה.

ההשפעה התרבותית של ערוץ 2 אדירה ולכאורה מיד נראית לעין. מאז שקם, היה הערוץ לצינור הראשי להעברת יצירה דוברת עברית לציבור. על-פי ההערכה, 5 מיליארד שקל השקיעו זכייניות הטלוויזיה ב-20 השנים האחרונות בשוק היצירה המקומי, מהם עשרות מיליונים ביצירת קולנוע ישראלי.

אלא שנוכחות ערוץ 2 חלחלה עמוק יותר. בספרו "ערוץ 2: הממלכתיות החדשה", מסביר נועם יורן, כי לידתו של ערוץ 2 ניסחה והגדירה מחדש איכות מהי. כדוגמה הוא מביא את תשדירי הפרומו לסדרה הדוקומנטרית "השמן עם הסוני", ששודרה בערוץ 2 בשנת 2004. זו הוצגה כ'יצירת המופת החדשה של ירון לונדון'.

"בהקשרים תרבותיים אחרים, הכרזה כזאת עלולה לצרום: כיצד יצירה שאיש לא ראה, פרט ליוצריה, יכולה להיות יצירת מופת?", כתב יורן. "בערוץ 2, 'ירון לונדון' שקול לגמרי ל'יצירת מופת'; הוא סימן בדוק לאיכות, ויתרה מזאת, הוא האיכות עצמה. את ההכרזה של תשדיר הפרומו אפשר להבין במשמעותה המילולית: אם ירון לונדון שם - זה יצירת מופת".

התפיסה הזו שמתאר יורן, חדרה בעוצמה לשיפוט הכללי שלנו של "תרבות". כיום עצם היצירה הוא מספק, ולא חייבים שהיצירה תהיה טובה או איכותית, לפחות לא בפרמטרים הקלאסיים שהכרנו עד לפני שני עשורים.

בלית ברירה, אומר יורן, גם יוצרים מחוץ לעולם הטלוויזיה מאמצים את התפיסה שרק הרייטינג חשוב. ערוץ 2 מפמפם עוד ועוד ידיעות על שבירת מחסומי הרייטינג של 40%, שגם מלמדות את הציבור שאם אדם רוצה לכתוב ספר ל-3,000 איש - משהו פגום בסדר העדיפויות שלו. "אפשר לומר שערוץ 2 חיסל את האפשרות של אירוע תרבותי. אין יותר אירועי תרבות. אין ספר שהוא אירוע, אין סרט שהוא אירוע. ערוץ 2 מגדיר מהו אירוע תרבותי, וחלק מההתנהלות שלו קובעת שמשהו שנוי במחלוקת או אינטליגנטי מדי, שמדבר למעט מדי אנשים, לא יכול להיות 'אירוע'. במובן הזה - אם הייתה תקווה לאלטרנטיבה, היא הכזיבה. ערוץ 2 מתאפיין בפחד היסטרי, שמרני, שמבועת ממחלוקות, ואת זה הציבור מאמץ".

במילים אחרות, אירוע תרבותי מתקיים היום רק במתכונת של "איוונט" טלוויזיוני.

רייטינג ורווח הפכו לערכים

"ההשפעה הגדולה ביותר של הערוץ המסחרי על התרבות, היא בצמצומה", אומר הכותב עוזי וייל. "הערוץ הפך להיות חזות הכל. כל מה שלא טלוויזיה - נדחק לשוליים. מוזיקה, ספרות, אמנות פלסטית, תיאטרון - היו פעם ענפי אמנות חשובים ומשפיעים על התודעה. היום הם כמעט ולא. הם ענפי בידור נישתיים לקהל שצורך אותם כבידור נישתי, שאיננו מתיימר להיות 'חשוב'. זה הדבר החשוב ביותר שהטלוויזיה המסחרית עשתה לתרבות בישראל - היא הקטינה אותה עד כדי חוסר חשיבות תודעתי".

עולם הספרות הישראלי, שנאחז בקו כללי של עיסוק בתמות גדולות ורציניות, פתח את שעריו בראשית שנות האלפיים לסיפורים אינדיבידואליים מאוד. החיים הנורמטיביים בתל-אביב ניבטו מ"ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו, וסיפורים מזרחיים במפגיע עלו מ"ירח ירוק בוואדי" של דודו בוסי או "שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה.

את הלך הרוח הזה אפשר לייחס באופן בלתי מבוטל למה שערוץ 2 טיפח. "זה לא שערוץ 2 היו גיבורים מהרגע הראשון", אומר העיתונאי דב אלפון, "אבל הנורמטיביות של מגזרים, שהגיעה לשיאה בשלב הריאליטי המאוחר שחייב בבית 'האח הגדול' שמאלן רדיקלי, מזרחי קיצוני או הומו, יצרה תחושה של קבלת האחר".

היכולת של ההמונים לספוג בטלוויזיה את האחר הזה גרמה לחדירה שלהם גם לספרות הממוסדת. למרות זאת, הסופר עוזי וייל, שגם היה שותף לתווית האינטלקטואלית של תחילת ימי הערוץ, "החמישייה הקאמרית", סבור כי "שום דבר לא מנע מאף סופר לכתוב על הפריפריה או על המוצא העדתי שלו, חוץ מדבר אחד - התודעה שלו עצמו. גדל כאן דור של יוצרים בעלי תודעה חברתית כזו או אחרת, שישבו וכתבו את אשר על לבם".

וייל ער להשפעה, כי "כולם רואים טלוויזיה, וכל הסופרים יודעים שהם חייבים לגנוב את הקהל שלהם מהטלוויזיה, או היום - מהאינטרנט. כלומר, אתה מודע לסוג של הפרעת קשב תרבותית גדלה והולכת שהקהל שלך נמצא בה, וכדי להגיע אליו אתה צריך להתמודד עם הפרעת הקשב הזאת. אני לא חושב שהייתה השפעה גדולה במיוחד לתכנים של ערוץ 2 על הספרות הישראלית. הייתה השפעה למדיום עצמו - מבחינת קצב, תחביר, שפה. הכל נהיה יותר מהיר, במנות יותר קטנות ומידיות. האמן שיוצר היום ומכיר את הקהל שלו יודע שיש לו כושר ריכוז של דג זהב".

לפופולריות הזו, אם כך, יש מחיר. "ערוץ 2 הוא חלק מתופעה תרבותית רחבה, שגם הספרות היא חלק ממנה והיא נתונה יותר ויותר לשיקולים מסחריים", טוען פרופ' מיכאל גלוזמן, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב.

לדבריו, "ערוץ 2 הוא לא המקור בהכרח, אלא סימפטום לכך שרייטינג מצד אחד ורווח מצד שני הפכו לערכים כמעט בלעדיים. גם הספרות, שלכאורה הייתה יכולה להיות משוחררת יותר משיקולי רווח, מתקשה מאוד לעשות את זה".

אלפון, לעומתו, אומר דברים הפוכים. "נוצרו לוויינים שהם אנטיתזה לערוץ 2, כמעט כמחאה לו. מעטים האמינו ש'נוטות החסד' יהיה רב-מכר בישראל, אבל הוא יצא לאור, ובכל ההוצאות פורסמו ספרים אניגמטיים, כמו יואל הופמן, שזכה להערצה ולהצלחה. החלוקה לספרות פופולרית וגבוהה הייתה אמורה לקרות מזמן וערוץ 2 האיץ אותה.

"בתחום הספרות הגבוהה לקחו סיכונים, כי הם הרגישו, וגם האקסלים אמרו להם, שיש קהל בישראל, 20 אלף איש או 50 אלף איש, שמוכנים לצרוך תרבות גבוהה כי מהקופסה בסלון משדרים תרבות שחייבים אידיאולוגית להתנגד לה. זה קרה גם במחול ובתיאטרון".

על כך מחדד פרופ' גלוזמן כי הבעיה היא ש"ההבחנה בין ספרות גבוהה לספרות פופולרית כמעט נעלמה. סופרים בינוניים ששייכים בפירוש לספרות הפופולרית מקבלים יחס ומקום שלפני 20 שנה כלל לא היה עולה על הדעת".

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"