עיתונות שלום: שת"פ של עיתונאים ישראלים, איראנים וערבים

בפברואר השנה נשא מזכ"ל חיזבאללה עוד נאום איומים כלפי ישראל: "אנחנו צריכים רק כמה טילים כדי להחשיך את ישראל", נכתב בכותרת באתר נענע10, שמובילה בלינק למאמר תגובה שכתב העיתונאי שלומי אלדר באתר הבינלאומי "אל-מוניטור". אלדר כתב ש"ההתרברבויות והאיומים של חסן נסראללה עומדים ביחס הפוך למצבו הבעייתי ולכוחו ההולך ופוחת".

בטקסט המקורי ששלח לעורך הישראלי, שמשכתב את המאמר לפני שהוא מתחיל את מסעו לתרגום אי-שם באירופה ומשם למערכת שיושבת בוושינגטון, לא הסתפק אלדר בקביעה הזו והוסיף ש"מי שיש לו... קטן, צריך איומים בטילים גדולים". ההערה לא מצאה את דרכה אל המאמר הסופי. העורך הישראלי (שמאז עבודתו באתר כבר הופסקה) רמז לאלדר שמה שעשוי להתקבל בהבנה בכלי תקשורת ישראלי, לא יזכה לאותה סלחנות מעורכים אמריקאים.

"זו הייתה הפעם היחידה שאני זוכר שמשהו שכתבתי נגנז", אומר אלדר, "וגם אז זה היה העורך הישראלי ולא מישהו מהצוות האמריקאי". לאלדר, מתוקף היותו מומחה לעולם הערבי, יש לא מעט התייחסות לנסראללה בטקסטים שהוא מפרסם ב"אל-מוניטור", כאחד מארבעת עמודי התווך של "הדופק הישראלי", ביחד עם עקיבא אלדר, מזל מועלם ובן כספית.

"הדופק הישראלי" הוא הוורטיקל העברי מבין ארבעת החלקים שמרכיבים את "אל-מוניטור" מהיום הראשון להשקתו בדצמבר האחרון (לפני כן האתר היה באנגלית בלבד), ביחד עם "הדופק הלבנוני", הטורקי והפלסטיני. "הדופק העיראקי" הצטרף שבועיים אחר כך, ובאביב האחרון הגיע תורו של "הדופק האיראני". בעתיד הקרוב, מבטיחים באתר, יצטרף אליהם הדופק המצרי.

מאחורי "אל-מוניטור" עומד ג'מאל דניאל, איל אנרגיה מטקסס שהיגר לארה"ב מסוריה ועשה הון בארץ האפשרויות, לא מעט בזכות קשרים שטיפח עם משפחת בוש. דניאל הגיע למסקנה שהמערב סובל מדיסאינפורמציה בקשר לכל מה שקורה במזרח התיכון, וכי יש צורך בכלי תקשורת חדש מסוגו, שירכז את המתרחש במזרח התיכון כולו. הזרז להקמת האתר השאפתני היה האביב הערבי, שהחל לפני כמעט שלוש שנים ועדיין מהדהד בעוצמה בלתי פוסקת מסביב לנו.

פס ייצור בינלאומי

"דניאל הוא משקיע ופילנתרופ, עם מחויבות לדיאלוג בין-דתי והבנה בין-תרבותית", אומר לפירמה העורך האמריקאי של "אל-מוניטור", אנדרו פרסיליטי בהסבירו את החזון של האתר, "הוא חש שהמערב מפספס את הסיפור, ודרך אחת לשפר את ההבנה, היא להקשיב למגוון הקולות בשפתם, ותרגומם לאנגלית".

זו, בעצם, מהותו של "אל-מוניטור". כותבים מהאזור כותבים מאמרים ופרשנויות (וגם מעט דיווחים), ואלה מתפרסמים באתר לצד תרגום לאנגלית. מטרה מרכזית אחת, היא לאפשר לאמריקאים לקבל דיווח בלתי אמצעי מהאנשים ש"שם". מטרה אחרת, שאפתנית יותר, היא לאפשר לצדדים הנצים לקרוא את הפרשנות של יריביהם למצב, דבר שבשגרה נמנע לחלוטין מהקורא המקומי. לכן, באתר בוחנים ומנסים לא רק תרגום לאנגלית, אלא תרגום של מאמרים מעברית לערבית, מטורקית לפרסית, וכן הלאה.

דניאל, על פי ההערכות, השקיע עד כה מיליוני דולרים במיזם "אל-מוניטור". חלק מהסכום מושקע בטיפוח כישרונות עיתונאות מקומיים, שמוצאים אי מבטחים בתעשייה ההפכפכה. לא מעט כסף מושקע גם בתפעול פס הייצור הבינלאומי, שעליו נעה כל אות לפני שהיא רואה אור.

כותבים מקומיים כותבים בשפת המקור שלהם ונערכים על ידי משכתב מקומי, שמעביר את הטקסט למתרגם שיושב במדינה אחרת (במקרה הישראלי, אלה הם מתרגמים באירופה. המתרגמים מערבית יושבים ברובם בביירות). משם עובר הטקסט לעורך "הדופק" (במקרה הישראלי, העורכת היא קלודין קורל, ישראלית שגרה בפריז), ולמשכתבים בשפה האנגלית שיושבים באירופה ובארה"ב. משם משוגר הטקסט למערכת האתר, שיושבת בוושינגטון, ובשעה טובה מפורסם - בשפת המקור ובאנגלית באותו זמן. התהליך אורך עד 24 שעות.

הכותבים, מצדם, אומרים שהרגלי העבודה לא השתנו: "מהות העבודה זהה: אני נוסעת לכנסת, כותבת מהבית או מבית הקפה עם הלפטופ, מקיימת את אותן פגישות וטלפונים, ושולחת את הטקסט לעורך", אומרת הפרשנית הפוליטית מזל מועלם.

תינוק תקשורתי חדש

חודשים ספורים לפני סוף 2012 הגיעה קלודין קורל לישראל במטרה "למצוא את הסופרסטארים המקומיים". על פי הערכות של כמה מעורבים היא נפגשה עם כמה עשרות עיתונאים ישראלים, ובסופו של דבר גיבשה את הצוות שענה על ציפיותיה.

את עקיבא אלדר, מבכירי הפרשנים הישראלים, הכירה כמה שנים קודם לכן בכנס עיתונאים בפריז, ובראשית השנה שעברה הוא החל לכתוב באתר באנגלית במקביל לעבודתו ב"הארץ". אלא שמועד הפרישה המתקרב שלו הביא את אלדר לצומת מעניין.

"שבועיים לפני ההכרעה אם להמשיך ב'הארץ'או לא הגיעה אליי הזמנה לפגוש את דניאל בפריז", הוא מספר. דניאל נמנע מלהגיע בעצמו לישראל, בשל ביקוריו התכופים במדינות אויב והרצון להימנע מחותמת בעברית בדרכונו. "בילינו שעות ארוכות ביחד עם ד"ר קורל, שהציגה אותי בפני דניאל. חזרתי הביתה בתחושה שנוצרה בינינו כימיה טובה. הפגישה עזרה לי לקבל את ההחלטה הלא-פשוטה להיפרד מ'הארץ' אחרי 35 שנים.

"הייתי הראשון שגויס, ובהמשך המלצתי על כמה קולגות מוכשרים", אומר אלדר. "זכיתי לעמוד ליד העריסה של תינוק תקשורתי חדש ושמחתי להיות שותף לעיצוב אישיותו. חשבתי שיש לו סיכוי להתחרות בשוק הישראלי הרווי".

גם בן כספית זומן לפריז לפגישה דומה. "כשהחלו הדיבורים על סגירת 'מעריב' בתקופת החגים של השנה שעברה, התקשרה אליי קלודין קורל, שלא הכרתי", הוא משחזר. את כספית "אל-מוניטור" כבר תרגם באותו זמן ללא ידיעתו, במסגרת הסכם של האתר עם "מעריב". כמו אלדר, גם הוא מספר על כמה ימים אינטנסיביים של פגישות בפריז, שבמהלכן שטח דניאל את חזונו לגבי האתר.

כספית כבר סיפר כיצד בעודו על המטוס לפריז נשלחה אליו הודעת הפיטורים מ"מעריב", מה שלכאורה הפך את ההחלטה לקלה יותר (מה גם שהייתה "אטרקטיבית", לדבריו), אלא שעם חזרתו לישראל קיבל כספית גם הצעה מאלי עזור שהקים את "סופהשבוע", והחליט לא להפוך לעובד במשרה מלאה של "אל-מוניטור". בכל זאת, הפך לאחד הכותבים המרכזיים ב"הדופק הישראלי".

את אורחיו שיכן דניאל במלונות טובים, אך לא מפוארים, ואת הפגישות ביצע בחדרי הישיבות של קומת המשרדים במלון. הוא עצמו שמר בפגישות על אווירה ידידותית ואינטימית, ולחלקן אף הרשה לעצמו להגיע ללא עניבה.

כך היה גם תוכן השיחות, שלצד מחשבות הגותיות ופילוסופיות כללו גם סיפורים אינטימיים מחיי המשפחה שלו ושל בני שיחו.

אנשים שנפגשו עם דניאל מתארים אותו ככריזמטי מאוד, אך עם זאת הבהירו שהוא לא מתנהג כבוס או כגביר. הוא מביע עניין רב בבני שיחו, מדבר עמם בגובה העיניים ובקיצור, מאפשר להם לחוש לא כעובדים שלו, אלא כשותפים לדרך.

דניאל מתייחס למזרח התיכון כאל מולדתו. גם לישראל הוא מתייחס כאל שותפה בכירה במשחק המזרח-תיכוני, שאי אפשר להתעלם מקיומה, לא כבעיה, אלא כחלק מהפתרון האזורי. הוא הצטייר כבעל הבנה כבירה של המזה"ת ובעל רעיונות מקוריים ומרעננים באשר לגורלו.

אל שלומי אלדר הגיע הטלפון מהאתר כשעה לאחר שפורסם באתרי הברנז'ה דבר עזיבתו את ערוץ 10. בין הכותבים המוכרים האחרים, המספקים ממשנתם לאתר, גם דניאל בן סימון, נדב פרי ואלון בן דוד.

לא קשה לזהות שהצוות הישראלי מורכב מעיתונאים מיינסטרימיים, לא רדיקליים, מתונים יחסית בדעותיהם ("כל הכותבים בדופק הישראלי הם ציונים פטריוטים", אומר עובד באתר). הדבר אינו אופייני רק לדופק הישראלי. גם דאוד כותאב, הכותב בדופק הפלסטיני, מציין ש"ב'אל-מוניטור' ידעו מי אני והכירו את כתיבתי כששכרו אותי, ואני מניח שהם רצו מישהו כמוני - מתון".

לא לקח הרבה זמן כדי שהביצה המקומית תבעבע משמועות חסרות תקדים על השכר שמציע דניאל לעובדיו, אבל ככל הנראה מדובר בהפרזות: "השכר הוגן מאוד, אבל לא חורג ממה שמקובל בכלי תקשורת שלא מבזים את העיתונאים שעובדים עבורם", מציין עובד באתר, ורוח דומה עולה גם מדברי אחרים שמוכנים להתייחס לנקודה זו, ומעבר לזה, אומר מישהו, "אין תחושה של כיס פתוח לחלוטין". על פי ההערכה, כותב בכיר באתר מקבל עשרות אלפי שקלים בודדים בחודש.

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"

 אלמוניטור / צילום מסך מתוך האתר

 אלמוניטור / צילום מסך מתוך האתר