חול המועד סוכות: פסטיבל עכו עם היצע עשיר של הצגות ומופעי רחוב

על היקף כזה של סיקור, פרנסי פסטיבל עכו לא יכלו אפילו לפנטז. מסיבת העיתונאים החגיגית שאורגנה לחשיפת רפרטואר ההצגות בבוקר האחרון של יולי החולף, פתחה את מהדורת הבידור של גיא פינס באותו הערב, זכתה לשלוש ומשהו דקות שלמות במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 10, והרים של מילים נשפכו גם בעיתונים ובתוכניות הרדיו. אלא שהגודל, התברר שוב, לא באמת קובע, והחלום הפך עד מהרה לסיוט שיווקי. החיילים הכבר לא אלמוניים של התיאטרון, דוגמת משה איבגי, נורמן עיסא, דביר בנדק, אבי גרייניק, אסתי זקהיים, ישי גולן ואוהד קנולר, באו לתת רוח גבית לחבריהם שמגרדים את תחתית שרשרת המזון, רק בשביל הזכות להיראות ואולי גם להתגלות. מ"איפה הבושה" ועד ל"איפה הכסף" - השחקנים הגיעו לדרוש את הצדק התעסוקתי שמגיע להם.

הלחץ התקשורתי, ואולי-אולי, השערה פרועה, גם העובדה שאנחנו ערב בחירות ברשויות המקומיות, נשאו פרי מסוים. שבועיים לאחר אותה מסיבת עיתונאים/הפגנת שחקנים, הודיעו בארגון השחקנים (שח"ם) על "סיכום היסטורי" עם עיריית עכו, המנהלת ומפיקה את הפסטיבל, לשיפור תנאי השחקנים. מה על הפרק? תשלום שיגיע ל-6,200 שקל לשחקן עבור עבודתו בפסטיבל (2,000 עבור חודשי החזרות ועוד 350 לכל הצגה). מה לא על הפרק? הפסטיבל הקרוב, שכן סעיף השכר המעגן את זכויות השחקנים, ייכנס לתוקף רק בשנה הבאה. עד אז הם יסתפקו בכמה צ'ופרים שנכנסו כבר עכשיו בתנאים שמסביב - מהסעות דרך ארוחות ועד לגולת הכותרת, חדר מנוחה בין ההצגות.

"כרגע, לגבי השנה הזאת, אני לא מרגיש את ההישג", אומר איצ'ו אביטל, שאחרי קריירה ענפה על הבמות המרכזיות, לרבות בחאן, בקאמרי ובתיאטרון חיפה, ישתתף לראשונה בפסטיבל. "זה שסידרו לי מקום לנוח זה רק מעליב אותי יותר. מה ציפו, שנגמור הצגה ומה נעשה בין הצגה להצגה? ואיפה קהל קוני הכרטיסים נופל פה? לראות שחקן שעושה שלוש הצגות ביום ואין לו פינת ישיבה, מה הטעם? ואני לא מדבר איתך על זה שאחד ההישגים של ההסכם הוא שסידרו איזו הסעה לאיזה בית ספר, שישימו שם מיטות שדה ושם נישן - ואז אתה צריך לעשות שלוש הצגות ביום.

"אני חושב שזו תעודת עניות ואני חושב שזאת בושה וחרפה שבמדינת ישראל לא מתגמלים שחקנים שבאים ועושים ניסיון לאמנות צעירה ועכשווית. יש פה ניצול שמתקיים כבר הרבה שנים, ולא ברור לי למה ואיך כולם חיים איתו בשלום".

גם אייל שכטר, שהחודש תהיה זו הפעם השלישית שהוא נוטל חלק בפסטיבל, מתוסכל מהסטטוס-קוו שהשתרש. "אני באמת שלא מצליח להבין איפה נשמע דבר כזה, שאנשים לא מקבלים כסף על העבודה שלהם. שוכחים שמאחורי האמנים האלה יש שכר דירה לשלם ובחלק מהמקרים, שומו שמיים אפילו ילדים לגדל. זה מגוחך וזה מכעיס בעיקר על רקע האולמות המלאים, ולנוכח כך שאלה ארבעה ימי חגיגה של המוני תיירים בעיר, ושל מוסד ותיק שכבר הפך לאבן דרך בתרבות הישראלית".

אלברט בן-שלוש, מנכ"ל הפסטיבל ומי שהשנה תהיה זו הפעם ה-14 שהוא מפיק אותו, לא מתכחש לעובדה שהשחקנים משתכרים מעט מאוד, אבל מבקש להדגיש ש"את הכסף אני לא מביא מהבית, זה הסכום שמקציבה מדינת ישראל. אני רק מתפעל את מה שנותנים לתפעל, ובסך הכול אנחנו מנסים להוציא את המקסימום ממה שיש. עד היום התשלום לשחקנים היה באמצעות ההפקה של ההצגה, שקיבלה סכום כסף (השנה עומד על כ-50 אלף שקל, ר' ש'), וחילקה אותו בין הבמאים, השחקנים, התפאורנים לפי ראות עיניה. לא התערבנו אף פעם. השנה הגיעו שח"ם ואמרו שהם רוצים שיהיו סכומים מוגדרים מראש בגוף החוזה, שכל שחקן יקבל עבור חזרות ועבור כל הצגה. זה כל ההבדל".

השחקנים מרגישים שהם הסיבה שאנשים מגיעים עד לעכו, ובסוף כולם עושים קופה פרט אליהם - מהדוכנים ועד למסעדות.

"תעשה לי טובה, המשפט של הדוכנים כזה נדוש ומגעיל. אתה יודע כמה דוכנים יש בפסטיבל עכו? אם אני אגיע ל-20 זה טוב. אם אני אכניס 900 שקל לדוכן זה טוב. תעשה 900 כפול 20. אז ימכרו קצת יותר חומוס - זה הסיפור?".

- איפה השחקנים לנים?

"כל השחקנים לנים בכפר נוער בתוך עכו, שנקרא מנוף. סידרתי להם במקום חדר אוכל מפואר שחבל לך על הזמן. אז השנה ביקשו אקסטרה חדר מנוחה. ביקשתם, קיבלתם".

שכטר ואביטל, מהוותיקים והמנוסים שבשחקני עכו השנה, ייטלו חלק בשתיים מתוך עשר הצגות תחרות, שיעלו בבכורה במשך ארבעת ימי הפסטיבל (21-24/9), לצד היצע עשיר כתמיד של עשרות מופעי רחוב, תהלוכות, מיצגי אמנות, הופעות מחול והצגות אורחות.

בהצגה "תג מחיר" נכנס שכטר לנעליו של חבר כנסת מהמרכז-ימין, שמגלה כי בניו פוצצו מסגד לפני שעות ספורות ורצחו 112 מתפללים. בהצגה "פפפפפפפ" מגלם אביטל את ראש ממשלת ישראל, שמנסה להשתלט על מפקד צוללת גרעינית, שיוצא על דעת עצמו להפציץ את איראן. שתי הצגות שנוגעות, כל אחת בדרכה, בשתיים מהסוגיות הפוליטיות הנפיצות ביותר בציבוריות הישראלית, ושספק אם היו מוצאות במה מחוץ לזירת הפרינג'. הצגות, שכמו שאומר שכטר על תג מחיר, "שמם מנצנץ כמו מגדלור בחשכה".

ההצגה מאת אלמה וייך ובבימויה, יחד עם נגה אלקין-אפרת, "מבוססת", מספר שכטר, "על הסיפור של עלי הכהן, שהיה כהן ישר דרך אבל שני הבנים שלו, חופני ופנחס, שגם כן היו כוהנים, חסמו ובזזו את כל מה שהם יכולים. אלוהים אמר לעלי שהוא יעניש אותו ולא הבנים שלו, על זה שהוא לא ראה את העוון. על זה שהוא העלים עין. ובעצם כל הסיפור פה הוא סביב המפלצת הזו שהתפתחה לאב מתחת לאף וכאילו הופיעה באישון ליל.

המחזה מתרחש כולו בזמן אמת, 50 דקות בערך, בתא המעצר של הבן. הבן השני בבית חולים במצב אנוש, והאב מנסה למצוא משהו להיאחז בו בתוך הכאוס הזה".

שכטר סקפטי באשר ליכולת ההשפעה של ההצגה על הקהל הרחב, ולמען האמת על יכולת השפעה של אמנות בכלל. "זה חשבון נפש שכולנו במדינת ישראל צריכים לעשות, לא רק הימין", הוא אומר. "אבל אני מתקשה להאמין שאמנות תשנה את דעתו של אדם. בטח שלא במקרים כאלה, שאנשים מאוד יודעים את הדרך מבחינתם".

אביטל מצדו בונה אולי על זה שמישהו יתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. "מה שקורה ב'פפפפפפפ'", הוא מספר על הסטירה שכתבו וביימו אהרון לוין וירון אדלשטיין, "הוא שהמצב בבור הוא קטסטרופלי, ושלראש הממשלה והאנשים שם אין באמת פתרון למצב כזה שמפקד צוללת יוצא משליטה. הם מגיעים לפתרונות מטורפים - כמו להזמין את ראש החמאס לבור, על מנת שיתווך בינם ובין האיראנים".

לא נגלה איך זה מסתיים, אבל מה אתה לוקח מההצגה?

"שהמחזה מופרע הרבה פחות מאשר המציאות, בעיקר נוכח מה שקורה פה בשבועות האחרונים. המסר העיקרי הוא שאנחנו יושבים על חבית נפץ ואני לא יודע אצל מי הגפרורים".

חוקרים את מהות התיאטרון

"פפפפפפפ" ו"תג מחיר" בעלות הגוון הפוליטי, יתחרו כאמור במסגרת עשר הצגות התחרות של הפסטיבל, המחלק לצד פרסי תעודה ליוצרים המצטיינים, גם פרסים כספיים. סך הפרסים עומד על כ-30 אלף שקל, ואלה יינתנו להצגה מצטיינת אחת או לכמה, "בהתאם לשיקול הדעת של חמישה שופטים, שזהותם מתגלה רק בטקס הסיום", כפי שמסביר גיל אלון, שיכהן השנה לראשונה כמנהל האמנותי של הפסטיבל, המציין את שנתו ה-34. אלון, שגדל בפסטיבל משנתו השנייה, כשחקן בהצגה אורחת בימי מלחמת לבנון, ושעבר בו את כל תחנות התרבות - משחקן ועד לבמאי, משופט בתחרות ועד לחבר בוועדה האמנותית - לא מסתיר כי עבורו "זה היה חלום".

כמי שמכיר את הפסטיבל מראשיתו, אתה מזהה אצל היוצרים הצעירים היום את אותו להט שהיה לפני 20 שנה?

"הלהט נשאר, כי בלי להט אי אפשר לעשות את הדברים האלה. "ברפרטוארי אפשר לבוא, לדפוק כרטיס וללכת הביתה. כל מה שהוא לא רפרטוארי לא יכול להיעשות בלי להט".

מחלבת גלילי

גבינות על הבמה

מחלבת גלילי, הידועה לחלקכם כ"גלילי - גבינות מיער אבירים", פתחה לא מכבר דוכן גבינות בבזאר הטורקי בעכו, בשוק של העיר העתיקה. דוכן גבינות זה טוב, כי זה אומר שיש טעימות, וגבינות העיזים של מחלבת גלילי טעימות עד מאוד. אלו גבינות עיזים שטעמן עז, כמו גבינת הפקורינו - הקשה והמצוינת, או גבינת הבורדו הניחוחית. טעמנו גם את גבינת ולנסי עיזים, המצופה באפר צמחי שחור משחור. טעמנו גם גבינת תום נהדרת, ואת גבינת המורבייה, ששכבת עובש חוצה אותה, שהיא בעיניי גבינת הדגל של המחלבה. הצעה לאתנחתה הגונה בין ההצגות: ארגנו לעצמכם צלחת גבינות, ושבו לכם לאכול בבית הקפה בימאריסטאן בדר חאן, הקולה את הקפה שלו בעצמו, שבעבר כבר המלצנו על האספרסו עם חווייאג' שלו. המנהג הזה, של להביא מטעמים מדוכנים שונים בשוק ולאכול אותם בבית הקפה, ראוי לשכפול במקומות אחרים.

הדוכנים בבזאר פתוחים כל יום בין 10:00-19:00. מחלבת גלילי - 072-2494930 הבזאר התורכי, עכו

עכו במספרים

3.2 מיליון שקל

תקציב הפסטיבל

0.5 מיליון שקל

תקציב התחרות (מחולק לפי קריטריונים מובנים בין עשר ההפקות המתחרות. ממוצע של 50 אלף שקל לכל הפקה)

30 אלף שקל

סכום הפרס להצגה הזוכה

כ-140 אלף

קהל מוערך בארבעת ימי הפסטיבל

כ-350

מספר האמנים המשתתפים בפסטיבל

68מספר הפקות הפסטיבל (כולל 32 מופעי חוצות)