עמוד שדרה מפלדה

נציבות תלונות הציבור על שופטים עולה שוב לכותרות. לפני ימים אחדים פורסם כי מבקר המדינה, יוסף שפירא, ביקש ממשרד המשפטים ומהנהלת בתי המשפט לברר אם גורמים בכירים במערכות אלה, לרבות השר לשעבר יעקב נאמן, פעלו לטרפד את בירור התלונה החמורה נגד השופטת המחוזית ורדה אלשיך בפרשת "הפרוטוקול המשופץ", ומסמסו את נקיטת הצעדים המתבקשים נגדה לאחר החלטת הנציב.

מפנייתו של שפירא נפקד שם אחד רלבנטי, אף שכנראה קשה לבוא בטענות בעניין זה למבקר: נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, שהיה האחראי הראשי לכך שלמעט נזיפה שתויקה בתיקה האישי של אלשיך, משל הייתה תלמידת בית-ספר, השופטת הפליגה על מי מנוחות - ככל שניתן כשמדובר באלשיך - עד לפרישתה המתקרבת.

פניית המבקר שפירא הגיעה ימים אחדים לאחר שהנציב היוצא, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, שיגר מתנת פרידה משלו לאלשיך - תלונה נוספת נגדה, שנמצאה מוצדקת, גם הפעם תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על התנהלותה, הן על כס השיפוט והן במהלך בירור התלונה.

בתיק פשיטת-הרגל של החייבת רחל סופר-סייג, קבע הנציב גולדברג, פגעה אלשיך בשורה של זכויות דיוניות של סופר-סייג, במסגרת החלטתה השנויה במחלוקת לקיים דיון שיפוטי בעניינה בביתה של החייבת, ללא הודעה מוקדמת.

תגובותיה של אלשיך לטענות נגדה נדחו על-ידי הנציב, שכתב במילים שקשה להתעלם מחריפותן: שלא כהכחשתה המוחלטת של כבוד השופטת בתגובתה הראשונה לתלונה... בעניינו של כל אדם אחר, שאיננו שופט, היה נכתב בפשטות: הנ"ל אינו דובר אמת.

הן גולדברג והן אלשיך יירדו בקרוב מהבמה הציבורית, אולם הדיון על חשיבותה של נציבות התלונות על שופטים נמשך ביתר שאת. עם מינויו של המשנה-בדימוס לנשיא בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, לתפקיד הנציב הבא, דרוש שידוד מערכות בנציבות, המתחילה כעת את העשור השני לפעילותה.

גולדברג הצמיח אמנם שיניים לנציבות, ידע להיות תקיף, נוקדני, ולא נרתע מלהיכנס לעיתים לעימותים חריפים עם השופטים בכל הערכאות. כעת דרוש מי שימשיך במגמה זו, ויטפל בהיבטים נוספים הקשורים בעבודת הנציבות.

בעיקר מדובר על ההשתקפות הציבורית-תקשורתית של עבודת הנציב. גולדברג, כמו קודמתו בתפקיד, הנציבה-המייסדת טובה שטרסברג-כהן, תיפקדו כאנשי צללים ופעלו במחשכים. עם ריבלין, איש חופש הביטוי, השקיפות וחופש המידע, יש סיכוי שהמצב ישתנה.

לא מדובר על שיח פנימי של עבודת העיתונאים מול הנציבות. מדובר על טביעת-הרגל הציבורית של עבודת הבקרה והביקורת על ההתנהלות השיפוטית. זוהי תכלית הקמתה של הנציבות מלכתחילה - הגברת אמון הציבור בכך שיש מי שמטפל בשופטים סוררים, או במי שחרגו מתפקוד ראוי במהלך עבודתם.

עמוד-שדרה מפלדה

מלבד דוח שנתי חיוור, שכולל דוגמאות אך לא את שמות השופטים, הנציב איננו מוסמך לפרסם את החלטותיו, אלא במקרים חריגים, שבהם הוא נדרש לקבל את אישורם של נשיא בית המשפט העליון ושר המשפטים יחד.

כך אירע למשל לפני שבועות אחדים, כשהנציב ניקה מכל חשד את השופטים צבי סגל, משה דרורי ויורם נועם מבית המשפט המחוזי בירושלים, אחרי שנטען כי אילצו מתלוננת בעבירת מין להדגים באולם המשפט כיצד נאנסה.

מידת השקיפות הנמוכה של עבודת הנציב איננה מסייעת לעבודתו. הציבור איננו מקבל תחושה שהנציב אכן פועל בתקיפות, ועומד בפרץ מול שטף התלונות. השיח הציבורי על אודות איכות השפיטה מבטא מידת אמון הולכת ומידרדרת.

גולדברג אכן ביקש לתקן את החוק, כך שיוכל להחליט בעצמו על פרסום החלטותיו, לרבות שמות השופטים. אלא שבמקביל הוא ביקש לבצע גם תיקוני חקיקה בכיוון ההפוך, שיטילו איסור פרסום על תלונות נגד שופטים ועל החלטות שאותן הוא מבקש להותיר במחשכים. אין כמו הרחבת האיפול כדי לדרדר עוד יותר את השיח המחתרתי על שופטים סוררים, ולכרסם באמון הציבורי במערכת השפיטה ובנציב.

הוצאת מרבית עבודת הנציבות מחושך לאור השמש תגרור כנראה עימות עם מוקדי כוח בקרב השופטים. אבל אל דאגה. הנציב הבא, ריבלין, הוא אמנם איש רך-דיבור ונעים-הליכות, אך מצויד בעמוד-שדרה מפלדה.