עמדה: אם המנכסת לעצמה בעלות על ילדיה מגבירה מאוד את הסיכון לפיגוע התאבדות בתוך המשפחה

עוד מקרה מחריד של רצח ילדים על-ידי הוריהם: האב, אלי גור, השליך את שני ילדיו מקומה 11 אל מותם וקפץ אחריהם. ברקע, שוב, יש סכסוך גירושים קשה ומתמשך על הסדרי הראייה ודמי המזונות.

ביולי 2010 רצח איתי בן-דרור את שלושת ילדיו ביום ההולדת של אימם, כשברקע סכסוך גירושים קשה על משמורת הילדים. ביולי 2009 רצח אסף גולדרינג את בתו בת ה-3.5 על רקע פרידתו מאמה וטענותיו כי היא מסיתה את הילדה נגדו - ולאחר מכן התאבד בכלא. ב-2002 נרצחה הודיה קדם על-ידי אביה, אלי פימשטיין, כנקמה באם ועל רקע סכסוך מזונות והסדרי הראייה. ב-1999 הצית ארז טבעוני את ילדיו במרכז הקשר, גם כן על רקע סכסוך משמורת קשה.

רשויות הרווחה לא מנעו ולא יכלו למנוע את הרצח הנוכחי. הכותרות זועקות כי אלי גור עבר בדיקה פסיכיאטרית ונמצא שפוי. צו ההרחקה שהוצא נגדו לא הועיל, כי צווי הרחקה אפשר תמיד להפר.

כאשר אם רוצחת את ילדיה, זה בדרך-כלל על רקע דיכאון קליני, שמחריף לידי מחלת נפש ואי-שפיות. תופעות אלה מביאות את האם אל הקצה ואל הסוף הטרגי.

נשאלת השאלה מה גורם לאבות לרצוח את ילדיהם. מה מביא אותם לפעול בניגוד לאינסטינקט הבסיסי שלהם ולהפוך אותם לחיות אדם שרוצחות בדם קר את היקר להם מכל? איך זה שרציחות אלה תמיד מתרחשות על רקע סכסוך גירושים עם האם, שקשור למשמורת?

כבר לפני שנים כתבתי והתרעתי כי לרשויות הרווחה אין כלים להתמודד עם הרצח הבא. רצח במשפחה הוא כמו פיגוע התאבדות. שום צו הרחקה, מרכז קשר או הגבלה חוקית אחרת אינם יכולים למנוע מאדם לרצוח את ילדיו ולהתאבד.

נכון, לא כל סכסוך משמורת מסתיים ברצח, ולא ניתן כנראה למנוע סכסוכי משמורת. אבל כאשר מאחורי סכסוך כזה עומדת אישיות פתולוגית של אחד ההורים או של שניהם גם יחד, הסכסוך יכול להוביל לזוועות שמהן אין דרך חזרה.

הנה כלל-אצבע חשוב: כשהאם מנכסת לעצמה בעלות על הילדים, זה יכול להוביל לאסון.

אין סכסוך גירושים קשה יותר מסכסוך על המשמורת. הסכסוכים הכספיים מסתיימים במוקדם או במאוחר, אבל תיקי משמורת יכולים להימשך שנים ארוכות, ללא הפסקה וזה מתיש את הנפש.

סכסוכי משמורת רבים מתחילים מכך שהאם איננה סומכת על האב, שיוכל לשהות עם הילדים ולטפל בהם. אותו אב, שעד לאחרונה התגורר עמה ונטל חלק בגידול הילדים, שהתייחס לילדיו כחלק בלתי נפרד מחייו, מוצא את עצמו נלחם כעת על כל שעה במחציתם.

מצב זה - בו האם מנכסת לעצמה בעלות על הילדים, והאב נאבק על הכרה באבהותו ובזכותו להיות עם ילדיו - יכול להוביל לאסון, ואין כמעט דרך למנוע זאת. פעמים רבות דווקא מבנה האישיות של האם גורר את סכסוך המשמורת זמן רב והופך אותו לבלתי נסבל מבחינת האב. וכשנפשו של האב מעורערת, הדרך אל הנורא מכל מתקצרת.

בעקבות ועדת שניט, שהמליצה על הסדר של אחריות הורית משותפת, יצאה טיוטת הצעת חוק הורים וילדים, שאולי טמון בתוכה פתרון חלקי, שכן אחד מעיקרי הצעת החוק הוא חיוב ההורים ליישב חילוקי דעות ביניהם בהסכמה - במסגרת המשפחה, אם הם עדיין ביחד, או בעזרת צד שלישי (מגשר או עורך דין), לפני שהם פונים לבית המשפט. החוק מונה רשימה של שיקולים מנחים להורים ולבית המשפט כיצד לפעול במצבים שונים, על-פי עיקרון טובת הילד.

לכן, החוק מציע שכאשר ההורים עומדים להיפרד יהיה עליהם להגיש לבית המשפט הסכם הורות, בו יציגו את אופן מימוש אחריותם ההורית לאחר הפירוד בנושאי בריאות, חינוך, מגורי הילד, זמני הטיפול של כל הורה בילד, לרבות ימי חופשה או מחלה, נסיעות לחו"ל והתחייבות לעמידה בתנאי ההסכם.

כדי להבטיח עמידה של ההורים בהסכם, מעניק החוק לבית המשפט אמצעים הדרגתיים לטיפול בהפרה של ההסכם, על-פי הסדר שקבע בית המשפט, החל מפניה ליחידת הסיוע בבית המשפט ועד לחיוב ההורה המפר בתשלום פיצויים.

כאשר הסדרי הורות משותפת יהפכו לחלק מובן מאליו על-פי חוק, ממש כשם שמובן מאליו שהרכוש המשפחתי הוא משותף, וזכויות שני ההורים על ילדיהם יהיו שוות - רק אז יפחתו סכסוכי המשמורת הקשים ואולי אז כבר לא נראה אבות שרוצחים את ילדיהם, לאחר שהסכסוך הביא אותם אל קצה גבול יכולת ההתמודדות.

■ הכותבת היא מומחית לדיני משפחה וירושה.