על מה מייללים בתי ההשקעות?

כבר יותר משנה שתלונות קשות עולות מבתי ההשקעות המכונים "הגופים המוסדיים", הממוקמות במשרדים נאים בת"א, במגדלים שתחתם חונות מכוניות יוקרה של מנהליהם. המוסדיים מתלוננים על הרגולטור, שהטיל עליהם מגבלות, הציף אותם בטפסים שצריך למלא בכל מהלך מסחר ואיים שמי שלא יציית לכללי ההשקעות החדשים של הממונה על שוק ההון באוצר והכנסת, יקנס באופן אישי, בלי שיפוי.

צבי סטפק, מנהל השקעות מוסדי בכיר ובעל זכויות לא מבוטלות, הסביר באחרונה מעל דפי עיתון "גלובס", שהרגולציה היא זו שמשתקת את הבורסה. מבול הטפסים מהאוצר, נימק סטפק, גורם לו ולקולגות, להיות כמו תלמיד בית ספר שמקבל שיעורי בית מכמה מורים, שאחד אינו יודע מהשני, וגם אם יודע, לא מוכן להתחשב בשיעורי הבית שנותנים מורים אחרים. סטפק סיכם בשורת מחץ: "מנהלי ההשקעות מעדיפים לעשות רק את המינימום ההכרחי ומתמקדים בהחלטות פשוטות".

מצויין, כך צריך להיות. בתי השקעות, אמורים להשקיע את כספו של הציבור לטווח ארוך, זאת אומרת לעשות מהלכים פשוטים, ולא לסחור בכסף הזה ולעשות באמצעותו פעלולי בורסה, שמסכנים את קצבת הפנסיה של בעליו. ממש לא נורא, אם המוסדיים ימלאו טפסים או ירימו טלפון ללקוחות (נזכיר שהכסף הזה שלהם), כשהם מבצעים השקעות יוצאות דופן, כפי שדורשות ההנחיות החדשות.

זה מעיק, לפעמים צריך לשכור עוד עובדים, נכון, אבל זה בהחלט עדיף מיד קלה, שמפזרת כספים בהשקעות, בלי לעשות חושבים וחשבון לאף אחד. במשך שנים הרוויחו המוסדיים הרבה כסף, אך גם היום בשוק מדשדש, אף מנהל בית השקעות לא נצפה מקושש נדבות בקרן רחוב. שלא ייללו, ממש לא נורא אם מישהו לחץ על הברקס שהם שיחררו שם לגמרי.

אחרי בליץ ביקורת ותלונות מהשוק, אפילו פרופסור שמואל האוזר השמרן נכנע, ויצא לאחרונה בהצהרה, לפיה הרשות מתכוונת להקל על חובות הדיווח ולהפחית בסכומי הקנסות במקרה של חריגה מהנהלים.

האוזר הכריז זאת מתוך אותה תפיסה שלפיה הרגולציה היא זו שתוקעת את הבורסה. ובכן, היא באמת אולי תוקעת - את החברות הנסחרות עצמן, ועליהן צריך להקל, כדי שיוכלו להתרכז בעבודה וייצור במקום בניירת. לעומת זאת, אין שום סיבה להקל ברוח זו על בתי ההשקעות ה"מוסדיים", רק כדי שיוכלו למכור ולקנות חמש פעמים ביום מניות, אג"ח, מטבעות אקזוטיים וקרנות מכל סוג וגוון, בכספי הפנסיה שלנו, מבלי להסביר את החלטותיהם ללקוחות בזמן אמת, ולתת דין וחשבון בעתיד.

מחיר הגלובליזציה

בשלוש השנים האחרונות הפסיד שוק ההון הישראלי 64 חברות שנמחקו מהבורסה. הדבר פגע בהיקף המסחר ובמגוון ההיצע. הרגולציה אשמה בזה? לא תמיד ולא ממש.

אחת התופעות שתרמו לכך היא הגלובליזציה. כך למשל, כשחברה יכולה להנפיק בבורסה בניו יורק, או בלונדון במקביל לת"א, לא פלא כשהיא מאבדת עניין במסחר כאן. זה קרה לווריפון, לג'קדה ולמטאלניק. היבט אחר בהקשר זה הם המיזוגים הבינלאומיים, עיין ערך מכתשים אגן שהתמזגה עם כימצ'יינה, או הוט, שנבלעה בעסקיו של פטריק דרהי.

אפשר לנסות ולפתות את החברות שעזבו לחזור, אבל אפשר במקום זאת לעשות סוויץ' ולהזרים לבורסה דם חדש.

דם חדש יכול להגיע מהנפקת סטארט אפים וחברות ביו מד, שהם פרויקטים ארוכי טווח שזקוקים למזומנים ויכולים להניב תשואה גבוהה. אז נכון, יהיו גם הפסדים, אבל גם הצלחות מסחררות. הרגולטור צריך גם להקל באופן משמעותי על החברות הנסחרות כדי לעודד חברות בינוניות להיכנס לבורסה. עליו לתת הקלות בהסתייגות אחת: שההקלות האלה לא יושתו על חברות דואליות.

הן בוודאי יאיימו בתגובה לעזוב את אחד העם, אך האיומים האלה, כמו היללות של המוסדיים, לא צריכים לעשות עלינו רושם. בואו ונשאיר את הרחמים לאלה שזקוקים להם באמת.