למה רק בשדרות רוטשילד?

הרעיון של רם כרמי, שהיה אדריכל צעיר, בן 33 בלבד כשהחל לתכנן את "התחנה המרכזית", היה נועז. הוא שאב מתפישות אדריכליות בין-לאומיות שהיו מקובלות באותן שנים ושאף להקים "מגה סטרוקטורה" - מבנן על, פתוח קצה, שיכול לצמוח ולגדול ללא סוף.

כרמי ביקש לצאת מהדפוס המקובל של תכנון בניינים, שכן עד לתקופתו תוכננו בניינים כמבנים עצמאיים, נפרדים, שאינם קשורים פיזית זה לזה. בעולם, מבנים גדולים מסוג התחנה, מגה סטרוקטורות, נכשלו.

הבעיה המרכזית הייתה חוסר היכולת הקוגניטיבית לקלוט את הבניין. הבניינים היו גדולים מדי ותודעתית היה קשה להבין אותם. כפי שכרמי עצמו טען לא פעם על אודות התחנה המרכזית, המבנים האלו הפכו מסובכים ובלתי ניתנים לתפישה עד שהיו ללבירינטים.

השאלה הגדולה שעולה מהניסיון האדריכלי הזה, מה לעשות עם מבננים אלו. האם לשמר אותם? להרוס אותם? לחדש אותם?

באנגליה, מרכז ברביקן לאמנות עבר שיפוץ ותכנון מחדש על מנת לשפר את מצבו. במונטריאול, בירת המגה סטרוקטורות, כמה מרכזים עברו גם הם עדכונים. גם בתל אביב התחנה המרכזית החדשה צריכה לעבוד שיפוץ ולהתעדכן את תוך המאה ה-21.

מורשת העיר ופיתוח הדרום

בתחנה עשרות מטרים מרובעים שוממים שמחכים לאכלוס. תל אביב שמשוועת למרחבים חדשים להתחדשות יכולה להשתמש במרחבים אלו על מנת לפתח את דרומה של העיר.

הטיפול במקום ידרוש פתיחה של התחנה אל המרחב העירוני שמסביב, תפישה שכרמי דגל בה מתחילת התכנון. היא גם תדרוש החדרת אור לחלקים התחתונים של הבניין. כל אלו אפשריים ויכולים להביא לפריחה ולחידוש המקום.

התחנה ההיא המגה סטרוקטורה הגדולה בארץ, ואולי גם היחידה. מן הראוי לשמר גם פרק זה בתולדות התכנון הישראלי, גם אם תוך כדי עדכונה. שימור המורשת האדריכלית היא לא רק בניינים יפים לאורך רוטשילד. מן הראוי שבניין שמשקף תקופה חשובה באדריכלות יזכה יחס הולם.

הכותב הוא ראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב