גרוניס לא כזה שמרן

בשבוע שעבר חתם נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, על פסילת התיקון לחוק למניעת הסתננות, שאיפשר למדינה לכלוא במשמורת מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן לתקופה של עד 3 שנים.

גרוניס אמנם סיפק הנמקה עצמאית משלו לצורך לפסול את החוק, אולם בסופו של דבר הסכים שעל בית המשפט לבטל את דבר החקיקה מעשה ידיה של הכנסת.

גרוניס כונה פעמים רבות, לרבות בעיתון זה, כשופט שמרן. אולם פסילת דבר חקיקה על-ידי בית המשפט איננו מעשה שמרני, אלא ביטוי לאקטיביזם שיפוטי. כך שאין טעם למהר ולהדביק לגרוניס תוויות שטחיות העשויות לייצר שיח דיכוטומי שגוי.

אי-אפשר לומר שגרוניס הצטרף בהיסח-הדעת לתוצאה שלפיה יש לבטל את החוק. זו איננה הפעם הראשונה שבה הוא חתום על פסק דין אקטיביסטי כזה. בשנותיו בבית המשפט העליון ניתנו 9 פסקי דין שבהם בוטל דבר חקיקה. ב-7 מקרים חתום גרוניס על פסק הדין כמי שתומך בביטול החוק. פעם אחת, מהדהדת, נותר בדעת מיעוט - בפרשת חוק טל; ופעם אחת הוא לא שובץ בהרכב שדן בעתירה.

המסקנה המעניינת היא שגרוניס איננו כה שמרן כפי שנהוג לתייג אותו. 7 פסילות של חוק הן הספק נאה לכל הדעות.

אלא שבפעמים היחידות שבהן טרח גרוניס לכתוב דברים משלו באותם רגעים חוקתיים מכוננים, היו אלה תמיד דברים המכוונים למתן ולרכך את הפסיקה האקטיביסטית, לכרסם בה, להשקיט את החקיקה. לעתים הוא מצטרף רק לתוצאה שאליה הגיעו יתר חבריו, אך לא להנמקות שלהם. פעמים אחדות הוא פועל להקטנת משקלו של "כבוד האדם" בתוך המשוואה החוקתית, ומוצא עוגנים אחרים לפסילת החוק - בין אם מדובר בזכות לחירות אישית ו/או לקניין ו/או לחופש התנועה.

לראשונה הצטרף גרוניס לפסילת סעיפי חקיקה בפסק הדין של תוכנית ההתנתקות, שביטל כמה סעיפים בחוק פינוי-פיצוי במטרה להגדיל את הפיצוי למפונים. עשרת שופטי הרוב כתבו את פסק דינם במשותף, ולכן לא ניתן להצביע על עמדת גרוניס במובחן.

שנה לאחר מכן, כשהצטרף לשופטים שביטלו את התיקון ל"חוק האינתיפאדה", שמנע מפלסטינים לתבוע את המדינה על פגיעות של חיילי צה"ל גם במעשים לא מלחמתיים, טרח גרוניס וכתב דעת יחיד משלו. בדעת יחיד זו נדחו קביעותיו של נשיא העליון לשעבר אהרן ברק בשאלות כגון תחולת חוקי היסוד מחוץ לגבולות המדינה, ותחולת דיני הנזיקין הישראליים על תביעות פלסטינים נגד המדינה.

שיטתו של גרוניס, להסכים לתוצאה הסופית בלבד, ולא להנמקה, חזרה על עצמה גם בפסקי הדין שבהם בוטלו הוראת החוק המאפשרת לדון במעצרם של חשודים בעבירות ביטחון בלא נוכחותם, וכן החוק שאיפשר הקמת בתי-סוהר פרטיים. בשני המקרים הדגיש גרוניס את הפגיעה בזכות לחירות, והתעלם מהעיקרון שעליו שמו יתר השופטים את הדגש - כבוד האדם.

חוסר רצון להתערב במעשי חקיקה

בכמה פסקי דין כתב גרוניס כי לא כל פגיעה בזכות יסוד מהווה פגיעה "חוקתית", המורידה את זכות היסוד לרמה שמתחת לרמה המוגנת, ומצדיקה את ביטול החוק הפוגע.

מאפיין נוסף של גישתו הוא מתן משמעות כמותית לשאלת המידתיות. הדבר ניכר הן בפסק הדין האחרון, בשאלת חוק המסתננים, והן בפסק דין קודם, שדן באפשרות למנוע מפגש בין חשוד בעבירות ביטחוניות לבין סנגורו למשך 19 יום.

בפרשת חוק טל נימק גרוניס את התנגדותו לפסילת החוק, בכך שאין זה מתפקידו של בית המשפט להגן על הרוב מפני המיעוט, כאשר החקיקה מעניקה למיעוט זכויות-יתר. דברים אלה עומדים בסתירה לפסק הדין שבו הורה בג"ץ לכנסת שלא לשוב ולחוקק בחוק התקציב השנתי הוראה המעניקה גימלה לאברכי כוללים, תוך שחוק הבטחת הכנסה שולל מתן גימלה זהה לסטודנטים. גרוניס הצטרף לדעת הרוב בפרשה זו.

נראה כי מאפיין מובהק של גישתו החוקתית של נשיא העליון הוא חוסר רצון להתערב במעשי חקיקה. בפרשת אזורי העדיפות הלאומית, תמך גרוניס בפסילת הטבות המס ליישובים יהודיים בלבד, אך כתב כי "אילו תיקנו הרשות המחוקקת והרשות המבצעת את הטעון תיקון, לא היה בית משפט זה מתערב בחקיקה של הכנסת".