בשבח הטראומה

מעמד מרגש בוושינגטון בשבת שעברה: שר הצי ענד עיטורי גבורה על חזותיהם של שני אמריקאים קשישים. הם היו נערים כאשר הצילו עשרה מחבריהם תחת אש, באחד הקרבות האיומים ביותר של מלחמת וייטנאם. עכשיו הם מתקרבים לגיל 70. סליחה, אמר השר. סליחה שחיכינו 46 שנה. דמעות זלגו על הרבה לחיים.

אחת הטרגדיות הגדולות של מלחמת אמריקה בווייטנאם הייתה שחוסר הפופולריות שלה הקרינה על חייליה. בערך 2.6 מיליון אמריקאים שירתו בווייטנאם, בזמן שגיוס חובה עדיין עמד בתוקף. בערך 58 אלף לא חזרו. היא הרסה את האמון שאמריקאים נהגו לרחוש למוסדותיהם, היא ציננה את רצונם לעמוד בהבטחת ג'ון קנדי, ו"לשאת בכל נטל" לטובת החירות. אף כי האמריקאים ניצחו בכל אחד מקרבותיה, איש אינו מתאר אותה כניצחון. קצת יותר משנתיים לאחר שהסתיימה ההשתתפות האמריקאית הישירה, הקומוניסטים השלימו את השתלטותם על דרום וייטנאם.

זו הייתה מהלומה איומה, טראומה דורית. היא לימדה את האמריקאים שורה של לקחים, אם כי רובם נשכחו והלכו במרוצת השנים.

שנים ארוכות היו נחוצות לאמריקאים להכיר בעניין מובן מאליו: שחיילי ארצם בווייטנאם יצאו לשם בשליחות לאומית. הנשיא אמר להם שאם לא יעצרו את הקומוניסטים בג'ונגלים של הודו-סין, ייאלצו להילחם בהם באיי הוואי. הודו-סין הייתה אפוא גבול הביטחון. ככה זה כשיש אימפריה. היא מותחת קווים אסטרטגיים חיוניים הרחק מעבר לאופק.

ישראל ניזונה מכוחה להודות

מלחמת יום הכיפורים מעולם לא נכנסה לקטגוריה הזו. ישראלים מעולם לא פקדו את עוון המלחמה על לוחמיה. גבורתם של יחידים, גם כאשר מפקדיהם סרחו, הייתה ידועה. על-פי אתר הגבורה (gvura.org), 530 צל"שים מכל הסוגים הוענקו לגיבורי המלחמה ההיא, כפליים ויותר ממלחמת ששת הימים. ישראלים תמיד ידעו מה היה מונח על כפות המאזניים, ומפני מה ניצלו.

האומנם היה צורך בהכרזתו של הרמטכ"ל, שמלחמת יום הכיפורים הייתה "ניצחון כביר"? אני מתפתה להגיד שמה הוא יודע, הלוא הוא היה רק בכיתה ט'. שלושה מחזורים מעליו ידענו את האמת. אבל ברצינות, ט' או לא ט', האם רב אלוף בני גנץ חושב שיש צורך לאומי דחוף ברוויזיוניזם היסטורי?

אויב מוסמך של המפעל הציוני, שייח' נסראללה, הודה ברמז של דרך ארץ, כי ישראל ניזונה מכוחה להכיר בעובדות לא נעימות. הוא הגיב אז על להיטותה של ישראל לייסר את עצמה ואת מנהיגיה בימים שלאחר מלחמת לבנון השנייה.

השייח' הרע אפילו לא היה בכיתה ט' בימים העגומים של פוסט-אוקטובר 1973, כאשר ועדת אגרנט הוציאה לאליטה הצבאית את המעיים, והבהירה לישראל את גודל כישלונה. לב מי לא יצא בימים ההם לדדו, דוד אלעזר; לגורודיש, שמואל גונן; לאלי זעירא. הם היו גיבורי מלחמות נערצים ורבי השראה, שהנחילו הישגים היסטוריים לצה"ל. אבל הם שילמו את המחיר הלא-נמנע על השבוע הראשון, שבו חשב משה דיין כי חרב הבית השלישי.

אהדתו של רב-אלוף גנץ לדדו מדברת בעדו, ומתיישבת עם התכונות האישיות המצוינות המיוחסות לו. ביקורו אצל אלמנת דדו היה מעשה של נדיבות ושל אבירות. אבל נחוצה זהירות ניכרת שלא להפוך את החמימות האנושית לשמן על גלגליו של שכתוב ההיסטוריה. אין כאן סתם שאלה של דיוק אקדמי. זו שאלה של הכרה היסטורית ומוסרית. במרוצת ההיסטוריה המודרנית יצא שם די רע לגנרלים, שניסו לשכתב את ההיסטוריה, ולהעמיד פנים שארצם ניצחה במלחמות שבהן הפסידה.

101 ק"מ מקהיר

עוד בזמן המלחמה ההיא, וביתר שאת אחריה, נעשתה פוליטיזציה חסרת תקדים של מהלכה. נשמעו אז דיבורים מבהילים, ומבחילים, על "האוגדה של הליכוד" ועל "האוגדה של המערך", בראש אחת עמד אריאל שרון, בראש השנייה עמד אברהם ("ברן") אדן. האוגדה של הליכוד פרצה לאפריקה, ועצרה 101 ק"מ מקהיר. אילו רק הניחו לה הפוליטיקאים לסיים את העבודה, היא הייתה צורבת את המלים "תבוסה ניצחת" בזיכרונם של המצרים. היא הייתה לוקחת בשבי את כל הארמיה השלישית, שהייתה מכותרת מכל עבר. איש לא היה חוגג במצרים עוד את שישה באוקטובר, ואיש לא היה משורר בנצרת את תהילת ה"עובור", או "החצייה".

ישראל עמדה בצד המערבי בוודאי בזכות גבורת לוחמים ועורמת מפקדים; אבל עוד יותר מזה, הרבה יותר מזה, היא עמדה שם בזכות רכבת אוויר אמריקאית חסרת תקדים. הרכבת הזו הייתה תוצאה של תבוסה, לא של ניצחון. היא הצילה את ישראל מתוצאות תבוסתה בשבוע הראשון, וקירבה אותה אל ניצחון בשבוע השלישי, אבל לא הנחילה לה "ניצחון כביר".

בזכות היעדר הניצחון הכביר, אנוואר א-סאדאת היה יכול להתלבש בבגדי פילדמרשל, ולטעון לניצחון כביר משלו. ישראלים חרקו שיניים, ושקעו בדיכאון. אבל מכוח העמדת הפנים שלו, א-סאדאת היה יכול לבוא לירושלים ארבע שנים אחר כך.

היה שלום, היבריס

זמן קצר לפני המלחמה ההיא, שרון, שעתה זה פרש משירות פעיל, התרברב שישראל יכולה "לכבוש בתוך שבוע" את כל המרחב הערבי, מן האוקיינוס האטלנטי עד המפרץ הפרסי. אני זוכר תת-אלוף נואם בבית הספר שבו למדתי בתחילת הקיץ של 1973, ומכריז ש"מלחמת ששת הימים תהיה פיקניק בשביל הערבים בהשוואה למלחמה הבאה". אפשר שבין מאזיניו היו נערים שלא הגיעו לקיץ 1974. המלחמה ההיא, בדיוק מפני שלא הסתיימה ב"ניצחון כביר", עזרה לישראלים להשתחרר ממה שהיוונים הקדמונים קראו "היבריס", זו הגאווה הממיטה אסון על בעליה.

ישראל חזרה ולמדה מאז, בדרך כלל בקשיים מרובים, את המגבלות הנתונות של כוחה הצבאי. היא לא נחלה עוד ניצחונות כבירים, גם כאשר היה נדמה לה שהיא נוחלת. לטראומה של יום הכיפורים נועד תפקיד מחנך ומבגר. אין צורך לגרוע אותו ממנה.