שני החברים שעזבו הכול כדי לכתוב על שבילי ישראל

כשגל הרט ואוהד כוכבי נשאלים מהו הקטע האהוב עליהם בשביל ישראל, הם עונים תשובות כמעט סותרות. הרט מספר שהמקום הכי אהוב עליו הוא הר חירן שמעל בית ילדותו בישוב מיתר. "מהתצפית שם אפשר לראות את הצהוב של המדבר העצום בצד אחד ואת הירוק העצום של יער יתיר בצד השני. כשהייתי נער וחייל, הייתי מגיע לשם בסופי שבוע עם החבר'ה שלי. היינו יושבים שם, עושים פק"ל קפה ומדברים על החוויות שלנו. כשסימנתי את השביל החלטתי שבנקודה הזו אני חייב לעשות סימון שונה ומיוחד. יצרתי אריח קרמיקה עם הסימון של שביל ישראל, שברתי אותו לפסיפסים קטנים והדבקתי אותם על הסלע. בכל פעם שאנחנו מגיעים לשם, אנחנו אומרים: 'הנה הסימון שלנו במקום שלנו".

כוכבי, לעומת זאת, בוחר כאחד המקומות המועדפים עליו דווקא קטע צחיח של שביל ישראל, מהישוב שיטים עד צומת שזפון, שעשוי להיחשב משעמם למדי. "רבים נוטים לוותר על מקטע זה בשל חשש מחוסר עניין בהליכה לאורכו של כביש 40 וציר הנפט, ללא דרמות נופיות, ועם מחסור חמור של אתרים עוצרי נשימה. אולם למישור חיון יש עוצמה משלו. המרחבים העצומים, שהנחלים הגדולים חיון וקצב חותרים בהם ערוצים, ואימוני הצבא המקנים לנוף נופך של תפאורת סרט, קוטעים את השקט המדברי שהייתם מצפים למצוא פה".

שביל ישראל הנפרס על פני 940 קילומטרים נחנך רשמית באפריל 1995. רוב הציבור שמע עליו ורבים גם טיילו לאורכו, אבל נדמה שהוא עדיין לא הגשים חלק גדול מהתקוות שניטעו בו. לדברי הרט וכוכבי, שחברו למיזם משותף של פרסום אוגדן מפות מיוחד ומקורי להולכים בדרך - שכולל מלבד מסלולים וקווי גובה טופוגרפיים, גם מקומות לינה ופנאי והסברים טופוגרפיים, גיאוגרפיים, היסטוריים, לרבות קטעי הגות ושירה - "שביל ישראל עדיין לא נגע בקמצוץ של הקמצוץ של הפוטנציאל התיירותי שלו".

"השביל הוא ארוך והחוויה בהליכה עליו היא שונה ממקום למקום", מסביר כוכבי. "יש מטיילים שרוצים בסוף היום לישון בצימר עם ג'קוזי ויש כאלה שמעדיפים לישון בשטח ושתי האופציות הן טובות. מי שהולכים את השביל היום זה בעיקר יוצאי צבא וגם פנסיונרים. השאיפה היא שיותר אנשים ילכו".

הרט מביא כדוגמה יוזמה שנעשית בימים אלה בכפר ג'סר אזרקא שליד קיבוץ מעגן מיכאל. "שני יזמים, אחמד ג'וחא ונטע חנין מקימים שם גסט-האוס ליד השביל. לג'וחא הייתה חומוסייה בכפר והוא פנה בזמנו לוועדה לשבילי ישראל והתלונן שלמרות שהיא ליד השביל, המטיילים לא נכנסים אליה. אני עיצבתי באותה תקופה את החותמות של השביל והצעתי לעצב לו חותמת שתהיה אצלו כדי שה'שביליסטים' יסטו לרגע מהשביל וייכנסו אליו. עיצבנו חותמת 'חומוסיית נחל תנינים' ובשביל החותמת אנשים היו סוטים ימינה, מחתימים אצל ג'וחא את דרכון השביל, ועל הדרך גם מנגבים צלחת חומוס וממשיכים לים".

20 אלף שקלים מהגולשים

הסיפור של כוכבי, הרט ואוגדן המפות הפיוטי שייצרו, מתחיל ב-2006, בבצלאל שבירושלים. באותה שנה סיים הרט את לימודי האדריכלות והיה צריך להגיש את פרויקט הגמר שלו. המנחה שלו, פרופ' זאב דרוקמן, הציע לו להתמקד בעבודת הגמר בניתוח של שביל ישראל לפי חלוקה של קטעי הליכה ולהסביר בעזרת אלמנטים אדריכליים את השביל. הרט, שלמד בבצלאל כי באדריכלות ממחישים רעיון בעזרת שרטוט סקיצות על נייר פרגמנט, החל להמחיש, שכבה על גבי שכבה, את החוויות מהשביל שאותו צעד חמש שנים קודם לכן, אחרי שחרורו מהשירות הצבאי בצנחנים.

התוצאה שהתקבלה הייתה מודל רב-שכבתי של ניירות פרגמנט משורטטים, שמתייחס אל שביל ישראל כמקטעי טיול לפי חלוקה למקומות - גיאוגרפיים, היסטוריים ואדריכליים, מקומות שמשמשים כמקורות מים ומזון, חיבורים לצירי תנועה וכדומה. כשהרט סיים את העבודה אחרי חודשים רבים, הוא הבין שהצליח ליצור כלי חדש שמסוגל להסביר, להנגיש ולפשט לציבור את מפת הטיולים המסורתית. את עבודת הגמר הציג הרט גם לאנשי ועדת שבילי ישראל, שהתלהבו מאוד והזמינו את הרט לעבוד בוועדה בתור מעדכן מפות.

בוועדה פגש הרט את כוכבי, קרטוגרף שהחל באותה תקופה בהקמת מאגר המידע הגיאוגרפי של הוועדה אחרי שנים ארוכות שבהן ריכז את מערך סימון ותכנון השבילים ברחבי הארץ. וכך, במקביל לעבודה במשרד אדריכלים, הפך הרט להיות, לפי הגדרתו, "הפועל השחור של אוהד". בסיום ימי העבודה המשותפים במשרדי הוועדה ברחוב לינקולן בתל אביב, נהגו כוכבי והרט ללכת לשתות בירה בפאב "השופטים" המיתולוגי, ושם, בין אדי האלכוהול וגרגירי החומוס המחוממים, החלו השניים לפנטז על הפיכת המודל שבנה הרט, לאוגדן מפות מסחרי.

שני מכשולים מרכזיים עמדו בפני השניים: הראשון היה המכשול הכספי, ולשם כך נעזרו השניים בטרנד המתפתח של crowdfunding. כך, באמצעות אתר Headstart, הם גייסו מגולשים כ-20 אלף שקלים עבור הפרויקט (סרקו את הברקוד לצפייה בכוכבי מספר על הפרויקט).

המכשול השני היה אפילו גבוה יותר. הוועדה לשבילי ישראל - שבראשה עמד עד מותו בשנה שעברה אורי דביר ז"ל, ושמאגדת תחתיה נציגים של גופים כגון החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים וקרן קיימת לישראל - לא הייתה מעוניינת לפרסם את אוגדן המפות בעצמה, ומצד שני, הבהירה לכוכבי ולהרט, שכל עוד הם עובדים בוועדה, אסור להם בשום אופן להפיק את האוגדן בהוצאה פרטית, שכן מדובר בניגוד אינטרסים.

כוכבי והרט ניצבו בפני דילמה כמעט בלתי אפשרית - האם להגשים את חלום הוצאת האוגדן ולאבד את מקום העבודה, או לשמור על הפרנסה ולוותר על החלום. בינואר השנה הם הניחו על שולחן הוועדה שני מכתבי התפטרות. "כשהתפטרנו לא היה לנו מושג שכמות העבודה היא כל-כך גדולה", מודה כוכבי. "אתה לא יודע למה אתה נכנס ומממן הכול בעצמך חוץ מהאתר, שבאמצעותו מימנו שליש מהעליות בערך וגם נתן לנו מגע - והתגובות הן עד כה מדהימות ונותנות לנו רוח גבית חזקה".

"אספנו את החומר לבד"

אנחנו יוצאים להליכה משותפת על קטע משביל ישראל שמתחיל ליד הישוב אלעד ועובר בסמוך למקורות הירקון. על כביש 444 הסמוך לעיר אלעד החרדית נסעתי עשרות פעמים, אך אף פעם לא שמתי לב כי קצת מערבה לו שוכן מבנה אבן יפהפה שכאילו נשלף מטוסקנה והונח כאן. אנחנו מחנים את המכונית לידו והרט מסביר כי המבנה המרשים הוא מאוזוליאום מזור - מבנה קבורה עתיק שנבנה על-ידי הרומאים באמצע המאה השלישית. למרבה האירוניה, המקום שבנייני הישוב החרדי משקיפים אליו שרד בשלמותו רק בזכות העובדה שהוא שימש במשך תקופה ארוכה כמקום תפילה מוסלמי.

אנחנו צועדים משם על השביל, מתמקמים בחורשה סמוכה ותוך כדי הכנת קפה שחור והפסקת סיגריה, כי חייבים לקחת אוויר, מנסה כוכבי להסביר: "אנחנו מודעים לכך שעזבנו עבודה של שנים בשביל משהו מטורף לגמרי. אבל הדבר הזה, האוגדן, פשוט בער בנו. כל האינפורמציה שכבה בראש שלנו והיינו חייבים להגשים את החלום".

- איך נראה תהליך עבודה על אוגדן כזה?

הרט: "אוהד אחראי על התחום הגיאוגרפי ואני על העיצוב וההפקה. לקח לנו חודשיים להיסגר על הקונספט העיצובי והרעיוני והתחלנו לרוץ עם זה. היינו יושבים כל הלילה על המחשב ו'צועדים את השביל במקלדת'. הייתי ממש מצייר אותו נקודה-נקודה, מניח מקומות לינה, שם שולחן, מסמן מקומות הטמנת מים. וממשיכים הלאה".

- למה לא נעזרתם בהוצאה לאור?

כוכבי: "היינו חייבים לעשות את זה לבד כי רצינו שזה יהיה בדיוק כמו שאנחנו רוצים ושזה יהיה לגמרי שלנו. התחבטנו כמה חודשים אם ללכת על מימון של גוף גדול והחלטנו לעשות את זה נקי וטהור. כמו שהרעיון התחיל בצורה תמימה, כך גם החלטנו לממש אותו. בהתחלה תכננו את האוגדן על מפת סימון שבילים, אבל בחברה להגנת הטבע אסרו עלינו לעבוד על חומרים ששייכים לוועדה, אז עשינו שינוי והחלטנו לעשות שימוש במפות לבנות שעליהן הנחנו את השקפים. בעצם, אני וגל מהווים את הגוף הלא ממשלתי או ציבורי הראשון, שיש לו את כל המידע על השביל. אספנו את החומר לבד".

ממאוזוליאום מזור אנחנו נוסעים לכיוון מבצר אנטיפטרוס, שנבנה בתקופה העותומאנית (העיר אנטיפטרוס היא מהתקופה הרומית), מחנים את המכונית בקצה שביל אפר לבן ובמקום להיכנס לגן הלאומי, שקרוי גם תל אפק, ממשיכים על שביל ישראל וצועדים לכיוון בריכת הנופרים. במערב ובדרום נישאים מגדלי המגורים האפורים של פתח תקוה ושל אזור המרכז ומכוניות במרחק ממהרות, אבל מסביבנו דממה בראשיתית. צרצר מנסר בסבך, פכפוך מים נשמע ממרחק וחוויאי חג בשמיים, גרונו הכהה וגחונו הבהיר מעלינו. פתאום הוא צולל אל השדה ומתרומם עם נחש חסר מזל בין טלפיו. הניגוד שבין הטבע לבין העיר, הוא כמו הניגוד שבין יום חול לחג.

אנחנו מגיעים לבריכת הנופרים היפהפייה, הסמוכה למבצר. המים שלה צלולים ונקיים עד שלרגע אפשר לחשוב שאנחנו בצפון איטליה ולא בסמוך למקורות הנחל שבו מצאו את מותם ארבעה ספורטאים אוסטרלים באסון גשר המכבייה. ההסבר הוא שהאסון קרה בחלק אחר של הירקון. למרבה הייאוש, מתברר שהכניסה לבריכת הנופרים אסורה. למרבה המזל, טירוף לציית לחוקים בחום הזה. אנחנו פושטים את הבגדים וקופצים למים. את האושר הזה אי אפשר להסביר במילים או לשרטט על מפות.

"לא חוצה את הקו הירוק"

הרעיון לשרטט את שביל ישראל - המסומן בשלושה פסים, לבן, כחול וכתום - הועלה בראשית שנות ה-80 על-ידי אברהם תמיר, ששאב את הרעיון משביל האפלצ'ים בארצות הברית, והעביר אותו לאורי דביר שתכנן וביצע. בתכנון - עבודה של כ-15 שנים - הושם דגש על מתן ייצוג לכל נופי הארץ ואזוריה וכן על מעבר באתרים חשובים לכל הדתות. "השביל נמנע מלהיכנס לעימותים פוליטיים", אומר כוכבי, "ולכן הוא לא חוצה בשום מקום את הקו הירוק, אלא מקסימום צמוד אליו, והוא גם לא עולה לרמת הגולן, למשל, ולא נכנס לירושלים".

אנחנו עוברים ליד עץ אקליפטוס ענק, פונים ימינה ועוצרים לצילום ליד עמדת שמירה מימי הבריטים המכונה פילבוקס ואז ממשיכים לצעוד. את ההליכה השלווה מפרים כוכבי והרט, שמתחבטים בסוגיה האם השקפים שבאוגדן צריכים להיות מחוברים למפות הלבנות בסיכה, או שמא הם יכולים להיות מצורפים בנפרד. הרט טוען שלא חייבים חיבור בסיכה, אבל כוכבי מתעקש.

למרות החום, הגיל והצמיג שצמח בשיפולי בטני בשנים האחרונות, אנחנו צועדים בקצב לא רע בכלל. או ככה לפחות אני חושב עד שקבוצת נערים חולפת על פנינו כאילו הייתה עדר סוסים השועט בערבות. אני תוהה בקול רם האם לאורך שנות עבודתם בשביל ישראל נתקלו הרט וכוכבי בקונפליקטים עם תושבי הישובים הסמוכים אליו. "היו כמה קונפליקטים של טריטוריה כמו למשל עם חקלאי שמגדל שזיפים שהשביל עבר דרך השטח החקלאי שלו", משיב כוכבי. "בתקופה שבה השזיפים הבשילו הוא לא רצה שיעברו אנשים, אז הוא פשוט מחק את הסימונים של השביל. נפגשתי איתו ודיברנו על הדברים ופתרנו אותם. הוא בחור נחמד שהיה במצוקה אמיתית".

הרט: "לי ניסו לגנוב את התיק לילה אחד כשצעדתי באזור של הפזורה הבדואית ליד ערד. זה לא נעים בעליל לקום בבוקר בלי תיק או בלי נעליים כי התיק הוא הבית שלך והנעליים הם האוטו. מאותו רגע הלכתי לישון עם התיק בתוך האוהל. אבל אלה מקרים נדירים".

כוכבי: "הוראת הבטיחות הכי טובה למטיילים היא 'תהיה נחמד ויהיו נחמדים אליך'. זה נשמע תמים, אבל זה נכון. אנחנו לא מכירים מקרי אלימות על השביל. וגם אם היו מקרי אלימות פה ושם, זה יכול לקרות גם בדיזנגוף סנטר או בגן העיר בתל אביב. שביל ישראל נחשב לאחד השבילים הבטוחים בעולם לטייל בו".

הרט: "קורה שאתה מגיע לישוב ורוצה לישון בדשא, נניח ליד בית העם של הקיבוץ. אם תקים את האוהל בלי להגיד לאף אחד, אז יגידו לך 'עוף מפה'. אם תיכנס לישוב, תגיד שלום ותשאל איפה אחראי הביטחון ותבקש אישור להקים את האוהל, אז יתייחסו אליך יפה, וגם יארחו אותך. תהיו בני אדם בשביל והשביל יחייך אליכם חזרה. כשאתה יוצא לשביל אתה לוקח על עצמך אחריות כי אתה בטבע, ואתה צריך גם להבין שאתה נמצא ב'זמן השביל'. אתה חי לפי האור ומזג האוויר. אם אין לך מדורה, אז בחורף בשש וחצי אתה הולך לישון. זו שעה שבבית אתה רק מתחיל את היום שלך. לכן, אנשים כל-כך נפעמים מהצעידה בו". אפשר להבין אותם.

שביל באמצע, הסבר בצד

האוגדן כולל 61 מקטעי טיול בודדים המכסים את כל תוואי שביל חוצה ישראל. כל מקטע בנוי ממפה טופוגרפית בקנה מידה של 1 ל-50 אלף בהוצאת המרכז למיפוי ישראל, ועליה משורטט תוואי השביל. על המפה מונח שקף (שאותו ניתן לקפל - כך שבמהלך הצעידה לא יפריע לקריאת המפה) עם כל המידע הנחוץ למטייל, כגון נקודות מזון, מים, לינה ורמות קושי.

בנוסף למפות, מכיל האוגדן חוברת מבואות, שאותה ניתן להשאיר מאחור להורדת המשקל, ובה מידע מפורט כיצד להתכונן, איך ומתי מומלץ ללכת ומה לעשות במהלך ההליכה. זהו למעשה כלי העזר לתכנון המסע בשביל - הסבר מפורט ונהיר כיצד יש להשתמש באוגדן וכן מסה פילוסופית קצרה על מרחב הזמן והשביל המשפיע על ההולכים בו והמושפע מהם.

בשלב הזה האוגדן קיים בעברית בלבד, אבל השניים מספרים שגרסאות באנגלית ובגרמנית כבר מצויות בעבודה.

לפרטים נוספים: www.shvilhozeisrael.com