גם הקהילה שלי חוגגת לפעמים. אין לזה סיקור תקשורתי, בחוץ לא עומד כתב נרגש עם מיקרופון בשידור חי, ואין שום משאית עם פרווה ורודה ורמקולים. זו חגיגה של כת מאוד לא אופנתית, כזו שהולכת ונעלמת, רמז לתרבות שוקקת שהייתה כאן במאה השנים האחרונות.
הסטטיסטיקות מדברות על כך שבכל שנה ממוצע הגילים של רוכבי האופנוע עולה בחצי שנה. אם מצרפים לכך גם את הסיכון המסוים שיש ברכיבה הדו-גלגלית, אפשר לסכם שבקרוב נגיע לאנשהו, וזה לא יהיה ממש רחוק.
אחד מאירועי ההתכנסות של הקהילה הזו מתרחש פעם בשנה בעיירה בעלת השם הבלתי אפשרי גארמיש-פאראטנקירשן, עיירת סקי גרמנית על גבול אוסטריה, שאליה מגיעים בכל קיץ עשרות אלפי אופנוענים מרחבי העולם, לכנס השנתי של אופנועני ב.מ.וו.
למרות הדימוי - כמעט שאין שם פירסינג וכתובות קעקע, על ביגוד עור שחור אין מה לדבר, והמוזיקה היא בעיקר קיטש מהסבנטיז. אתה מסתכל באלפי הרוכבים שמגיעים לפסטיבל, ורואה בעיקר אנשים ששיבה זרקה בשיערם, או במה שנשאר ממנו. הם באים לא פעם עם בת הזוג שלהם, כזו שרואים שהם נמצאים איתה כבר איזה שנה-שנתיים, או ארבעים, רכובים על אופנוע שהוא בדרך כלל רב המכר האלמותי ה-R1200GS, וגם איתו נראה שהם מקיימים זוגיות ארוכת שנים.
זה מראה כמעט מכמיר לב של אנשים שהחלו בחוויה הדו-גלגלית כשזו הייתה הדבר הכי קולי וג'יימס-דיני שיש, ומישהו לא סיפר להם שברגע מסוים במשך השנים משהו השתנה, ובמקום ברוס ספרינגסטין הביאו את ג'סטין ביבר. "אל תהיה שיפוטי", אומרים לי כל הזמן. אבל אתם? תרגישו חופשי.
על שדה הדשא הגדול חונים להם אלפי האופנועים, כל אחד מהם קיבל לוחית עץ קטנה להניח מתחת לרגלית כדי שהכלי הכבד לא ייפול. במתחם עצמו פסטיבל שמח עם מוזיאון שהוקם במיוחד ובו מוצב בגאון האופנוע הראשון של החברה, שמסיבות מאוד מסוימות נאלצה להפסיק לייצר מטוסי קרב למלחמות עולם, ועברה בלית ברירה לשני גלגלים: ה-R32 מודל 1923, מנוע בוקסר 486 סמ"ק, 8.5 סוסים, שלושה הילוכים ומהירות מרבית של 95 קמ"ש, אופנוע כמו חדש, במצב נסיעה. לידו עשרות דוכנים של אביזרים ושיפורים, כאלה שמוכרים בעיקר את האשליה שיום אחד, מתישהו, ממש אחרי הטיפול בפרוסטטה, החברים הלא צעירים האלה יגשימו את חלומם הישן, יעלו על האופנועים שלהם ויחצו את אפריקה.
אפשר גם להשתעשע בתפילה קטנה בכנסייה שהוקמה במיוחד, לצפות בכריס פייפר גורם לכל האופנועים הסדרתיים והכבדים של החברה להפוך למכשירי פעלולים קלילים, או ללכת להופעה של קיר המוות. אמרנו, כאן הסבנטיז אף פעם לא נגמרו. בערב, ברעש הרמקולים הגדול באוהל ענק, מלצריות בוואריות עם מחשופים נדיבים נושאות בקלות מפתיעה כוסות ליטר של בירת חיטה.
על הבמה חבורת נגנים במכנסיים קצרים וכתפיות, "גרי אנד גארי" קוראים להם, להקה עם שם טיפשי ששרה מוזיקה טיפשית, אבל לאף אחד זה לא מפריע לצעוק בקול גדול ג'ינג'ס חאן. נדמה שהיכולת הזו, לשמוח סתם, בלי ציניות, היא משהו שאנחנו במדינה ההיפראקטיבית שלנו קצת שכחנו. הגרמנים, כמו גרמנים, ידווחו אחר כך שבאירוע השתתפו 25 אלף ליטרים של בירה, עשרת אלפים פרעצעלים ו-4,800 תרנגולות שהפכו לשניצלים.
יוצא לרכיבה על ה-GS החדש, שרחוק תשעים שנות דור ומיקרופרוססורים מהבחור הזקן ההוא שבמוזיאון, יוצא לסיבוב בכבישי האלפים המופלאים. אספלט משובח, פיתולים ברדיוס קבוע, כבישים שנועדו לאופנועים. האוויר והריחות חודרים מבעד לקסדה ומכים באף, ניחוח טרי של דשא קצוץ, בושם חציר וגללי פרות - חוויה לכל החושים.
לך תמחיש אותה למי שרגיל לנסוע בקופסה ממונעת כל חייו, כמו להסביר לעיוור מהו צבע. זה היה פסטיבל נעים של הקהילה שלי, היה נעים להסתכל על מי שהיה שם, השתקפות מסוימת של עצמי בעוד כמה שנים, עצמי שנואש מלהסביר לאחרים את העונג שברכיבה, מלהיות מיסיונר דו-גלגלי. לא רוצים - לא צריך.
מומלץ לכל אופנוען להגיע פעם לאירוע כזה, לראות שלהבדיל ממה שאומרים לו כל הזמן בישראל, הוא דווקא הנורמלי והאחרים הם המשוגעים, כי כאן באירופה מקבלים אותו באהבה עם חיוכים בתחנות הדלק ובלי יותר מדי אנשים במדים שיגידו מה מותר ומה אסור. ממשיך לשייט לי בכביש, חושב עד כמה זכיתי, כמה טוב כאן, מגביר עוד ועוד את המהירות.
ואז תפס אותי שוטר.
הכותב היה אורח חברת ב.מ.וו
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
