הילדים המשקרים שלי

א.

לפני כמה ימים נכנסתי לחדר העבודה שלי וראיתי שעל הקיר הופיע מן קשקוש מסתורי בטוש אדום. בהייה של כמה דקות בכתובת על הקיר הבהירה שכתוב שם "איי לאב הלל" בכתב ראי, וגם לא בסדר הנכון.

כינסנו את הילדים ושאלנו אותם מי צייר על הקיר. לא אני, אמר הלל. לא אני, ענתה נגה. בטוחים, הקשינו. בטוחים, ענו הילדים. אתם יודעים אולי מי יכול היה לצייר על הקיר? אין לי מושג, השיבה נגה. לא יודע, משך בכתפיו הלל. אסור לשקר, שיקרתי תוך כדי שאני עושה את הפרצוף הרציני שלי. אני לא משקר, הבטיח הילד. אני נשבעת שזו לא אני, הצהירה הילדה.

אני פשוט מת על זה שהם מסתכלים לי בעיניים ומשקרים בלי להניד עפעף. אומרים שילדים לא יודעים לשקר. לא יודע מי אמר את זה, אבל אני מוכן לשים 20 שקל שהוא היה יתום וחשוך ילדים. ילדים משקרים פחות או יותר מהרגע שבו הם נולדים, ורק הולכים ומשתפרים בזה כמו שיודע כל אחד, אף שלא ברור מי בדיוק משתפר פה - השקרן או זה שמשקרים לו. אחרי הכול, צריך שניים לטנגו, ונראה לי שגם אני אעדיף (בבוא היום) לשמוע שקר פשוט ומנחם מהילד שחוזר הביתה באמצע הלילה, משהו כמו "ישבנו אצל אליעזר ופתרנו תשבצים", מאשר את האמת העירומה.

בכל מקרה, נחזור אל קיר חדר העבודה. כמו שהיו אומרים אצלנו בקריה - קשה באימונים, קל בקרב. אם אתה מגדל שני שקרנים בבית, לפחות שיהיו טובים בזה. אז אני שואל פעם אחרונה, אמרתי, אתה ציירת על הקיר? לא, אמר הילד. זאת את שציירת על הקיר? לא, אמרה הילדה.

בשלב הזה פחות או יותר החלטנו לצאת למלחמה. כבוגרים של כל סדרות המשטרה בטלוויזיה, קודם כול הפרדנו ביניהם והתחלנו בחקירה. אני הייתי השוטר הרע, גלית השוטר הטוב. אתה רוצה לא לשחק במחשב שבועיים, איימתי, אז תגיד לנו עכשיו מי עשה את זה. זה לא אני. אה, אמרה אמו, אז זו נגה! לא יודע, השיב הלל. כמו שלמדתי מ"הסמויה", יצאתי לשלוש דקות מהחדר וכשחזרתי אמרתי, היא אמרה שזה אתה! לא יכול להיות, אמר הילד. עוד רגע והיה מבקש לראות עורך דין.

החקירה השנייה לא הלכה הרבה יותר טוב. אני יודעת שלא התכוונת לצייר על הקיר, רק לכתוב משהו קטן, אמרה גלית לנגה, אבל עכשיו צריך להודות בזה ולבקש סליחה. הילדה אימצה את התיקון החמישי לחוקה האמריקאית. אני לא רוצה לדבר יותר, הכריזה עקשנית. אז ביקשנו מכל אחד לכתוב "איי לאב הלל" בטוש אדום - הראיות היו חד-משמעיות: זה כתב היד של נגה.

אנחנו יודעים שזו את, הטחנו את הראיה על שולחן החקירה במטבח. זה לא אומר, אמרה נגה, רק העתקתי את מה שכתוב על הקיר. פשוט תגידי שזה הלל, ייעצנו לה. סירבה. שעות נמשכה החקירה, שבמהלכה נמנעה מהנחקרים גישה לממתקים ולמסכים, אבל אף אחד מהם לא נשבר ולא הפליל את האחר. האמת, זה מילא אותי בסוג של גאווה משונה. אחרי הכול, כבוגרים של כל סדרות הכלא אנחנו גם יודעים שאין נמוך ובזוי יותר מהמלשן.

ב. משהו כמו יממה אחר כך באתי להתיישב עם ספר טוב על הספה החדשה בסלון ("בן-גוריון, אפילוג", מאת אבי שילון. שעליו נרחיב בפעם אחרת) וראיתי שעל אחת הכריות הופיע קשקוש בטוש כחול. בהייה לא עזרה הפעם: מדובר היה בקו ותו לא.

שוב כינסנו את הילדים, שוב שאלנו, שוב הכחישו, שוב הקשינו, שוב נשבעו בכל היקר להם שזה לא הוא, שזו לא היא, שאין להם מושג. החקירה שוב לא העלתה דבר, למרות האמצעים הקיצוניים שבהם השתמשנו, כולל יום כיפור והצורך להתוודות ולבקש סליחה. לא עזר.

למזלנו, הילדים בדיוק לומדים בבית הספר את סיפורי בראשית; בריאת העולם, אדם וחווה, קין והבל. אתם יודעים למה אלוהים גירש את אדם וחווה מגן העדן, שאלתי. לא בגלל התפוח, בגלל השקר. וקין? זה שהוא רצח את אחיו זה באמת לא היה בסדר, אבל מה שבאמת הרגיז את אלוהים היה שהוא שיקר לו.

אתם רוצים להרגיז את אלוהים? אבל אבא, אמרו, אתה כל הזמן אומר שאין אלוהים. זה לא משנה עכשיו, הסתבכתי: בסיפור הזה אני אלוהים, הספה היא גן העדן והטוש הכחול הוא התפוח. מי רוצה להיות מגורש מגן העדן?

זה בכלל לא גן עדן, אמרה נגה, גן עדן זה מקום שמותר לעשות בו מה שרוצים. הלל חשב לרגע ארוך, שוקל את כל המרכיבים, ואז אמר: לא ציירתי על הספה, פשוט הטוש לא היה סגור ואני רק ישבתי ולא ראיתי, אז אולי זה בכלל לא אני. או-קיי, אמרתי, מותר לטעות - לטעות זה אנושי.

ועכשיו, מי צייר על הקיר? נגה עשתה את עצמה כאילו היא לא שומעת. זה הזמן להודות! התריתי בה. כלום. הילדה בונקר. יום כיפור רק עבר, אמרתי לה, אבל הכי קרוב שהגענו להודאה היה שהילדה הסכימה לומר שאם היא הייתה עושה את זה היא הייתה מצטערת. שבועיים אחר כך ועדיין לא נלקחה אחריות בפה מלא, אם כי הילדה כבר לא מכחישה את מה שאין טעם להכחיש. כל שנותר הוא להצהיר בחצי מבוכה משהו כמו: לא משקרים לאבא ולאימא אף פעם. או לפחות עד השקר הבא.

ג. קראתי שילדים מתחילים לשקר בגיל נורא מוקדם, עוד לפני שהם נגמלים מחיתולים. פסיכולוגים מחלקים את השקרים לקבוצות - משקר שהוא מניפולציה שמטרתה לקבל פינוק, לשקר שמטרתו לצייר מציאות יפה יותר וכך הלאה. יותר מזה: השקר, כתב פרופ' אדיר כהן בספרו "עולם השקר" הוא "מרכיב יסודי בתהליך האינדיווידואציה, ביצירת האוטונומיה האישית, ברקימת היחסים החברתיים" ועוד.

אין בשקר שום דבר רע, כשלעצמו. "השקר - אח לשירה" אמר פעם אוסקר וויילד. ובכל מקרה, איך אפשר להגיד לילד לא לשקר אף פעם כשהעולם מלא בשקרים? אני מסתכל על הילדים האלה, מוצפים בפרסומות שמשקרות להם במצח נחושה. הם חיים עם השקר כמו שהדג חי עם המים.

אני רואה אותם כבר לא מתאכזבים בכל פעם שהם פותחים אריזה ובפנים אין מה שמצויר בחוץ, כבר מבינים שהקורנפלקס לא יעשה אותם אלופים, ושכשאומרים להם "עוד רגע" מתכוונים למשהו אחר לגמרי. להגיד לילד שאסור לשקר זה כנראה השקר הכי גדול, וברגע שהם תפסו אותך בו, אין לך יותר סיכוי. גם את זה צריך להבין, לא? בדיוק כמו שצריך לחיות עם זה שאבד לנצח התירוץ "לא יודע" (מה לא יודע, הם אומרים לי, תבדוק באינטרנט).

קראתי פעם סיפור על גנדי. יום אחד בנו שיקר לו באיזה עניין פעוט. אני לא יודע איפה טעיתי שבני משקר לי, אמר גנדי, וכעונש על כך אצעד לי הביתה 25 קילומטרים בחושך ובגשם. בנו, שסיפר את הסיפור, אמר שכל הדרך נהג באיטיות מאחורי אביו, והתחנן אליו שייכנס לאוטו, אך הוא לא הסכים. אז אני שואל אתכם: איזה מין הורה מחורבן הוא גנדי זה; אדם שמעדיף להתעלל נפשית בבנו בצורה הכי הינדית-פולנית שאפשר לדמיין, במקום להסכין עם העובדה שככה זה הבן אדם ושהילד סתם התבייש להודות שפשוט שכח את עצמו בקולנוע.

זו האלימות שבאי-האלימות. אנשים משקרים. גם גנדי שיקר. מי שלא משקר הוא לא בן אדם. מי שלא מוכן להסכין עם העובדה שילדיו משקרים לו בדיוק כמו שהוא שיקר להוריו - יש לו בעיה רצינית מאוד.

ד. אני מודה שאני מעדיף את השקרים של הינקות, אפילו קצת מתגעגע אליהם: בכי רק בשביל שייקחו אותך על הידיים וחיוך רק בשביל לקבל חיבוק. זה עדיף על השקר הבוטה של בן ובת ה-6 שרק לא רוצים להיענש, אבל חייבים לצעוד קדימה עם הזמן. הנה, עוד שקר לאוסף. הרי כל מה שאנחנו עושים זה לנסות להיאחז בו בציפורניים, שלא יעבור, אבל הוא עובר, הנבלה.

חומר נגד כתמים הוריד את הטוש מהספה, אבל הכתובת באדום על קיר חדר העבודה שלי נשארה בינתיים, עדות אילמת. ובכל פעם שאני נכנס ועובר דרכה אני עושה בעצמי ניסוי: האם אצליח לראות בה את האמת הבסיסית - איי לאב הלל - ולא את השקר שציפה אותה; את מה שהערכתי - אח ואחות שמגינים זה על זה - ולא את מה שהרגיז אותי. והאמת, בינתיים זה הולך מצוין.

 דרור פויר