בני ערובה בידי הליקופטר ברננקי

בנק ישראל הוריד אתמול (ב') את הריבית, לא מתוך אמונה שזה המרשם הנכון לצרכי המשק. הוא עשה זאת כדי למנוע מהשקל להתחזק, באופן שיפגע בתנאי הסחר של ישראל. בנק ישראל מזהיר ביד אחת מפני בועת אשראי של משכנתאות, וביד שנייה מוריד את הריבית, כדי למנוע מהשקל להתחזק יתר על המידה.

נפנוף בשתי הידיים הוא בדרך-כלל אקט של ייאוש.

תקוע בשפל הגדול

בנק ישראל מחויב לשעתק את מדיניות הריבית של בן ברננקי, נגיד הבנק המרכזי בארה"ב. ברננקי בנה את הקריירה האקדמית שלו על חקר ההיסטוריה של השפל הגדול. בדמיונו הוא היה חוזר במנהרת הזמן, מטיל ערימות של כסף מהליקופטר, ויוצר ים של נזילות שהייתה מונעת את המעגל השלילי, שהזין את השפל הגדול, ואולי גם איזו מלחמת עולם.

ברננקי מאוהב בתפקיד גיבור העל, ובאמונה שהבעיה של ארצות-הברית היא דינמיקה שלילית שמזינה את עצמה, ולכן הוא ממשיך במדיניות ההרחבה הכמותית ללא מעצורים. וורן באפט, שאי אפשר להאשים אותו בנטייה להתלהמות, כבר נבהל וכינה בריש גלי את הפדרל ריזרב בתואר: "קרן הגידור הגדולה בעולם".

המדיניות של ברננקי רעה לארצות-הברית ורעה לעולם כולו. הבעיות של ארה"ב לא ייפתרו באמצעות ריבית נמוכה. המחסור במאות אלפי מהנדסים ותשתיות ייצור שעברו למזרח, לא ייפתר גם באמצעות ריבית אפסית. הרעיון שניתן להמריץ את הכלכלה באמצעות שוק ההון ואשראי זול פשט את הרגל, הבעיה היא שאנחנו בישראל נדבקנו באידיאולוגיה של הליקופטר ברננקי, וסובלים מזה.

בואו נחזור לשנות ה-70

הורדת הריבית בישראל תזין את שוק הנדל"ן, ולכן היא מסוכנת. המסר שלה לציבור פה הוא פשוט: 'קחו עוד משכנתאות בריבית משתנה, למה לא? אפס זה השחור החדש'.

בהעדר נגיד אנחנו לא יכולים לצפות למדיניות או גישה חדשה, אולם אפשר לטפח תקווה שהממשלה תמנה בקרוב נגיד חדש שיהיה אמיץ דיו כדי לעשות מעשה ולשנות את כללי המשחק.

בעולם שבו בנק מרכזי של מעצמת על כלכלית מתנהג כמו קרן גידור הגדולה בעולם, אין טעם לדבר על כלכלה חופשית. השאלה שבה אפשר וצריך לעסוק היא כיצד מדינת ישראל יכולה להתגונן מפני קרן הגידור של ברננקי. איך אנחנו יכולים להימנע מלצעוד בעיניים פקוחות לתוך אותה דינמיקה שארה"ב עברה בין השנים 2002 ל-2008, שבה הורדת ריבית ניפחה בועת נדל"ן ואשראי, שהתנפצה בקול רעם שמהדהד עד היום בשוקי ההון בעולם כולו.

הנגיד החדש צריך לשקול להעלות את הריבית בישראל לרמה שתתאים לצרכי המשק המקומי, ולהגביל את ההשפעה על שער החליפין באמצעות מיסוי פיקדונות זרים חדשים. כן, זה נשמע כמו מתכון משנות השבעים, אבל זו כנראה הדרך היחידה להתגונן מפני בחור שתקוע בשנות השלושים.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ושותף בכיר בחברת גולדרט